שלפתי מחברת והזמן טס, שעתיים לפחות בכל פעם, פעמיים בחודש, ברוחב לב. המחברות מתמלאות ברשימות ארוכות של עצות, רעיונות, שאלות ורשמים מהתבוננות חדה ורגישה בתוצרים שהבאתי. אבל כבר בפגישה הראשונה קלטתי שהדיאלוג בינינו משלב בין שני עולמות שמעולם לא התמזגו באופן כזה - רגש ומקצוענות, נוכחות ומומחיות, ביטחון ופרא, עומק וחופש. צבע השאלות שלו פתח לי בחזרה את המבערים והתשוקה להביא את עצמי, אולי בפעם הראשונה מתוך מודעות, לתוך הזירה האולפנית המוארת לעייפה. מצאתי תענוג במלאכת הדיוק של השאלות שלי, ונהנתי מקילוף ההרגלים הרעים והטובים.
רונן יצחקי, ראש החוג לתנועה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, על הלמידה בכיתה:
להגיע בבוקר למנדל זה להגיע לזירת אי-ההסכמה, ללונה פארק אינטלקטואלי, לנסיעה על דרך לא סלולה, לפעמים גם לא סופר בטוחה. זה לרדת מההסעה סחוט בערב ולהרגיש רענן, מלא במחשבה והשראה ליצירה הבאה. השנה בתוכנית בנתה בי תשתית מחשבתית, שפתית, תאורטית, כזו שמהווה בסיס ליצירה אמנותית ופדגוגית חדשה ומאתגרת.
סיון הר שפי, משוררת, על סדנת העמיתים:
אל רוב המפגשים הללו הגעתי מבולבלת, מתקשה למקד עצמי בשאלה אחת שעליה אני מבקשת לקבל עצות טובות ועזרה בהתבוננות ובהכוונה. בכל זאת, ואולי דווקא מתוך העמדה הפתוחה והלא ברורה הזאת, מצאתי עצמי משתפת בהתרחשויות אישיות מאוד שכמעט לא שיתפתי בהן אפילו את סביבתי הקרובה, ומעלה התמודדויות חיים ויצירה שעד לאותו רגע נאבקתי בתוכן לבדי. הידיעה שאני מוקפת א.נשים חכמים שמכירים לבטים דומים מעבודתם, ומצד שני מביאים איתם מגוון נקודות מבט שונות, והם שוחרי טובתי ומקדישים לי את מלוא המבט והקשב מתוך רצון כנה לעזור, שחררה אותי. וכשהלב פתוח, הוא גם פותח, וגם זוכה לקבל ולהתמלא. בשניים-שלושה מפגשים כאלה, נפתר לי מחסום כתיבה ממושך ביותר (בן כמעט שלוש שנים!). סדנת העמיתים הראתה לי אחרי שנים שבהן הנחתה אותי התפיסה הרומנטית של דמות היוצר הבודד, את כוחם של חבורה ושל דיאלוג גם ביחס לתהליכי יצירה אישיים.
לכאורה, עמדנו שנינו בשני קצוות דתיים ומגדריים, אויבים משכבר הימים. אני, רבה רפורמית ונצר למשפחה רפורמית. הוא, פעיל חרדי ונצר למשפחה חרדית מיוחסת. הקרקע הייתה מוכנה למאבקים, ריבים ומתחים בינינו. בלי התוכנית הזאת כנראה שלעולם לא היינו נפגשים. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו בשיחות – על תרבות, על קודש וחול ותיאולוגיה. השיא הגיע בהזדמנות נפלאה שהתוכנית יצרה – התצפית. הגעתי לירושלים, שבה נולדתי וגדלתי, ועקבתי אחרי שמואל לתוך מאה שערים שמעולם לא פגשתי. לשמחתי החברות המשיכה מעבר לתוכנית, ואנו ממשיכים לגלות שיש לנו הרבה קווי דמיון ושכל אחת ואחד מאיתנו מפתיע ומעניין כל פעם מחדש. למדתי ונהניתי בכל רגע בתוכנית, אבל חברות שכזו זה כבר כמעט שליש גן עדן.
התוכנית הזאת במנדל סייעה לי כי היא הכניסה אותי לנוף ואקלים ששונים מאוד מהשגרה שלי. בסביבה המאוד מגוונת ומרובדת הזאת, פתאום לא רק הצלחתי לחדד ולנסח את עצמי לעצמי, אלא עשיתי את זה כשמולי המון מראות שונות ואחרות. הכניסה הזאת לתוך אקוסיסטם אחר, היציאה מקבוצת השווים שלי, ההתערבבות וההתחככות עם השונה והמנוגד והמפגש הבלתי אמצעי עם נרטיבים אחרים הם תרגול שהוא מתנה ענקית לכל מי שפועל בזירה הישראלית, ולא רק בתחום התרבות.
סדר היום המנדלי מורכב מרשימה של משבצות שנראות במבט ראשון לא קשורות. לאנשים ששאלו אותי לאורך השנה "מה בעצם עושים שם?" היה לי קשה מאוד לענות, בדיוק כפי שבוגרים אחרים התקשו בזמנו לענות לי על אותה שאלה בדיוק. אבל ככל שהשנה מתקדמת מתברר איך החלקים השונים של הפאזל יוצרים חיבורים שנדיר מאוד למצוא, בוודאי בגילאים בוגרים: מן המקום האישי (ה'חניון'), מעולמות הנפש והרוח ('יצירת תרבות'), מן האינטלקט ומן הרגש, מן הקריירה והמשפחה. כל אחד מן המישורים מעמיק את חברו ומעשיר אותו. מעטים מאוד האנשים בעולם שמכירים אותי, ואני מכיר אותם, בכל המישורים הללו. ואת רובם פגשתי בתוכנית של מנדל.
