שלפתי מחברת והזמן טס, שעתיים לפחות בכל פעם, פעמיים בחודש, ברוחב לב. המחברות מתמלאות ברשימות ארוכות של עצות, רעיונות, שאלות ורשמים מהתבוננות חדה ורגישה בתוצרים שהבאתי. אבל כבר בפגישה הראשונה קלטתי שהדיאלוג בינינו משלב בין שני עולמות שמעולם לא התמזגו באופן כזה - רגש ומקצוענות, נוכחות ומומחיות, ביטחון ופרא, עומק וחופש. צבע השאלות שלו פתח לי בחזרה את המבערים והתשוקה להביא את עצמי, אולי בפעם הראשונה מתוך מודעות, לתוך הזירה האולפנית המוארת לעייפה. מצאתי תענוג במלאכת הדיוק של השאלות שלי, ונהנתי מקילוף ההרגלים הרעים והטובים.
ניר גורלי, מגיש ועורך הסכתים ב"כאן", על תרבות בזמן מלחמה:
לפעמים נדמה לנו שתרבות זו מותרות, שזו מילה נרדפת לבידור ושבעתות משבר היא הראשונה שצריכה להוריד את הראש ולרדת למחתרת. בעיניי ההפך הוא הנכון. התרבות היא זו שנותנת לנו משמעות לחיים. לכן יש חשיבות בכך שאנשי תרבות ימשיכו ליצור ולעזור לנו לנסח את רגעי הכאב וההנאה, זיכרון העבר ודמיון העתיד, ואת תפיסת המציאות שלנו כאן. בתכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית זכיתי להיפגש מדי שבוע עם הנשים והאנשים המוכשרים ביותר מכל תחומי התרבות והיצירה. להקשיב לדילמות שלהם, לשמוח בהצלחות שלהם ולקבל יחד את הכלים המעשיים, התאורטיים והרוחניים כדי שנוכל – כל אחד בתחומו – להמשיך ליצור.
סיון הר שפי, משוררת, על סדנת העמיתים:
אל רוב המפגשים הללו הגעתי מבולבלת, מתקשה למקד עצמי בשאלה אחת שעליה אני מבקשת לקבל עצות טובות ועזרה בהתבוננות ובהכוונה. בכל זאת, ואולי דווקא מתוך העמדה הפתוחה והלא ברורה הזאת, מצאתי עצמי משתפת בהתרחשויות אישיות מאוד שכמעט לא שיתפתי בהן אפילו את סביבתי הקרובה, ומעלה התמודדויות חיים ויצירה שעד לאותו רגע נאבקתי בתוכן לבדי. הידיעה שאני מוקפת א.נשים חכמים שמכירים לבטים דומים מעבודתם, ומצד שני מביאים איתם מגוון נקודות מבט שונות, והם שוחרי טובתי ומקדישים לי את מלוא המבט והקשב מתוך רצון כנה לעזור, שחררה אותי. וכשהלב פתוח, הוא גם פותח, וגם זוכה לקבל ולהתמלא. בשניים-שלושה מפגשים כאלה, נפתר לי מחסום כתיבה ממושך ביותר (בן כמעט שלוש שנים!). סדנת העמיתים הראתה לי אחרי שנים שבהן הנחתה אותי התפיסה הרומנטית של דמות היוצר הבודד, את כוחם של חבורה ושל דיאלוג גם ביחס לתהליכי יצירה אישיים.
מדי שבוע ביום שני היה קורה משהו לא רגיל. שתי תחושות סותרות לכאורה שהיו הופכות להרמוניה. החדר שלנו במנדל היה מתמלא בחבורה של שונים ושונות, כאלה שבכלל לא בטוח שהיו יכולים לשבת יחד, בחדר אחד, בעולם האמיתי. מטבע הדברים השיח היה שיח של ליבון ומחשבה ביקורתית ולפעמים גם אי-הסכמה, אך באותה נשימה זה גם היה החדר הכי נעים והכי חם והכי אוהד ומבין, כזה שהרגשתי בו הכי בנוח. כנראה שככה זה כשתרבות היא מכנה משותף. בתוכנית הרגשתי לראשונה בחיי גם שווה בין שווים אבל גם מאוד שונה. שונה בקטע טוב. שונה בין שונים.
לכאורה, עמדנו שנינו בשני קצוות דתיים ומגדריים, אויבים משכבר הימים. אני, רבה רפורמית ונצר למשפחה רפורמית. הוא, פעיל חרדי ונצר למשפחה חרדית מיוחסת. הקרקע הייתה מוכנה למאבקים, ריבים ומתחים בינינו. בלי התוכנית הזאת כנראה שלעולם לא היינו נפגשים. ובכל זאת, מצאנו את עצמנו בשיחות – על תרבות, על קודש וחול ותיאולוגיה. השיא הגיע בהזדמנות נפלאה שהתוכנית יצרה – התצפית. הגעתי לירושלים, שבה נולדתי וגדלתי, ועקבתי אחרי שמואל לתוך מאה שערים שמעולם לא פגשתי. לשמחתי החברות המשיכה מעבר לתוכנית, ואנו ממשיכים לגלות שיש לנו הרבה קווי דמיון ושכל אחת ואחד מאיתנו מפתיע ומעניין כל פעם מחדש. למדתי ונהניתי בכל רגע בתוכנית, אבל חברות שכזו זה כבר כמעט שליש גן עדן.
סדר היום המנדלי מורכב מרשימה של משבצות שנראות במבט ראשון לא קשורות. לאנשים ששאלו אותי לאורך השנה "מה בעצם עושים שם?" היה לי קשה מאוד לענות, בדיוק כפי שבוגרים אחרים התקשו בזמנו לענות לי על אותה שאלה בדיוק. אבל ככל שהשנה מתקדמת מתברר איך החלקים השונים של הפאזל יוצרים חיבורים שנדיר מאוד למצוא, בוודאי בגילאים בוגרים: מן המקום האישי (ה'חניון'), מעולמות הנפש והרוח ('יצירת תרבות'), מן האינטלקט ומן הרגש, מן הקריירה והמשפחה. כל אחד מן המישורים מעמיק את חברו ומעשיר אותו. מעטים מאוד האנשים בעולם שמכירים אותי, ואני מכיר אותם, בכל המישורים הללו. ואת רובם פגשתי בתוכנית של מנדל.
