געגועיי לאורסולה — מדוע אנו זקוקות לנבלים בתרבות הפופולארית?
חן ארצי סרור
איור מהאסופה "אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ: מחשבות על תרבות ילדים ישראלית אחרי 7.10" (איור: אור סגל)
"חשוב על הרוע ולא תיכשל."
— המשורר צ'זרה פבזה, איטליה
אורסולה הייתה הדבר הכי מפחיד שהיה קיים בילדותי הנתנייתית בשנות ההתשעים, ויש לציין שאותה ילדות הייתה מלווה באוטובוסים מתפוצצים עקב פיגועי מחבלים ובבתי עסק מתפוצצים עקב סכסוכי עבריינים. אבל אורסולה, המכשפה האימתנית שגוזלת את קולה של אריאל בת הים, היא עלתה על כולנה. תמצית האימה.
למרות אימתה של אורסולה, ביום הולדת 16 הזמנתי את חבריי הטובים להקרנה חגיגית אל תוך הלילה של שני הסרטים האהובים עליי – "מלך האריות" ו"בת הים הקטנה". אל הבית ברחוב נתן קומוי הגיעו חברות דתיות עם חצאיות ג'ינס ארוכות, חברים חילונים מהמושבים הסמוכים לנתניה, ואפילו אחיין קטן שהיה אז בגן. כל הקהל הקדוש ידע את כל המילים של הדיאלוגים החשובים, וכמובן של השירים. בזמן שהסרטים הוקרנו ברקע, אנחנו פטפטנו ואכלנו פופקורן ופיצה. תשומת הלב נמשכה אל המסך והִשליטה שקט מוחלט בסלון רק כשהופיעו שני הגיבורים הבלתי מעורערים – סקאר ואורסולה. אולי כי למרות האימה שברוע, יש בו משהו מהפנט. אורסולה, סקאר ונבלים בני דורם, גיבורי שנות הרנסנס של דיסני, מסמלים את תור הזהב של הנבלים. הם היו גם רשעים גמורים וגם בעלי קווי אישיות וסיפור יחודיים.
חיבתי לסרטים מצוירים לא חלפה בעשרים השנים שחלפו מאז, ואני מתעדכנת בקביעות בכל סרט חופש גדול חדש שיוצא מבית דיסני או פיקסאר. ובכל קיץ מחדש, עת מופיע להיט כמו "פרוזן" או "פלונטר", אני מתגעגעת כל כך לאורוסולה. מה קרה לנבל הישן והטוב עם ההדר הרשעותי? למה אין נבל רע, אלא רק נבל שרע לו? ואיך ייתכן שכל מפלצת היא למעשה חבר שעוד לא פגשנו? דמותו של הנבל בתרבות הילדים הפופולרית הולכת ונשחקת. בעולם שמטשטש בין טוב לרע ומתמכר לפוליטיקלי קורקט, הרוע נעלם. אלו בשורות רעות, כמובן.
* * *
מעקב אחרי דמויות הנבלים של וולט דיסני יכול ללמד הרבה מאוד על גלגולו של הנבל בתרבות הילדים, וכך גם על שינויים שחלו בתפיסת הרוע לאורך השנים. בסרטי האנימציה הראשונים הייתה הבחנה ברורה בין טובים ורעים, אבל הדמויות הרעות היו שטוחות למדי. שלגיה היא דוגמה טובה. ההתמודדות של הנסיכות או הגיבורים לא הייתה אל מול פני הרוע ממש, אלא אל מול ההשלכות שלו. כך שלגיה תפגוש את הגמדים בזכות המכשפה הרעה והסתמית, והם יהוו את מרכז העלילה. רק בסוף שנות השמונים ולאורך שנות התשעים דמויות הנבלים הפכו למורכבות. אורסולה, סקאר, ג'אפר, קרואלה דה ויל, היו דמויות עתירות דמיון. רשעותם הייתה מובהקת, אבל הן היו שנונות (סקאר), פסיכיות (קרואלה דה ויל) או ציניות (האדס מלך השאול).
בשנות האלפיים חל שינוי משמעותי בעיצוב הרוע בסרטי הילדים הפופולריים. בסרטי ההמשך שיצרו באולפני דיסני, דמות הנבל עברה היפוך – לפתע ניתנו הצדקות מגוונות לרוע, או לחלופין, הרוע התברר כטוב לב. כך מליפיסנט, המכשפה השטחית מהיפיפייה הנרדמת של שנת 1956, הופכת לדמות מורכבת ואפילו לגיבורה חיובית ב-2014, בסרט שנעשה מנקודת מבטה. גם קרואלה דה ויל, ששמה הוא וריאציה של המילים 'אכזריות' ( cruelty) ו'שטן' (devil), מתגלה בגרסת הלייב-אקשן כדמות עם ילדות עשוקה. ילדה חריגה שנולדה עם שיער שחציו שחור וחציו לבן; שאִמה מוצאת את מותה באופן אכזרי בידי כלבים דלמטיים של רוזנת עשירה.
בסרטים המצוירים דמות הנבל הופכת לשולית לחלוטין. כך ב"פלונטר", אִמה המרשעת של רפונזל היא דמות שטחית שאינה ניצבת במרכז. ב"מואנה" הדגש הוא על בחירותיה של הגיבורה, וגם אם חצי האל מאווי הוא דמות נפלאה – אי אפשר לייחס לו רוע. גם ב"פרוזן", המאבק המרכזי של הגיבורה, אלזה, הוא בכוחותיה שלה. האנס, הדמות הרעה שמתווספת רק בסוף העלילה, לא ראוי לתואר נבל כי הוא סתמי כל כך. בעולם שבו כל התמודדות היא התמודדות פנימית, שבו אין הבחנה ברורה בין טוב לרע ולכל פעולה יש הצדקה ונסיבות, אימתה של אורסולה נכחדה.
אבל הרוע לא נעלם לחלוטין. הוא עבר טרנספורמציה. הצורך להגן על נפשם העדינה של הילדים מפני מופעים בוטים של רוע פשוט יצרו סטדנרט חדש לְמה שנחשב טוב ומה שנחשב רע. כך לאחר מגפת הקורונה השיקו בפארק השעשועים של דיסני שדרוג של המתקן הוותיק של שלגיה. אם בעבר המתקן נחתם במותה של המכשפה הרעה בנפילה, כעת הוא מסתיים בכך שהנסיך נושק לשלגיה ומעיר אותה משנתה. בדיסני ויתרו על מותה של המכשפה כיוון שההורים טענו כי הוא מפחיד מדי, ובחרו בסוף מרוכך. אבל הביקורת לא איחרה לבוא: הנשיקה שקיבלה שלגיה הרדומה לא הייתה בהסכמה, והרי זה נוגד את כל התפיסות המעודכנות של מערכת היחסים בין המינים. שאלת הטוב והרע פשוט החליפה צורה. כמו מראָה בקרקס, שמשנה את ממדי הגוף האמיתיים, ייתכן ששינוי תפיסת הרוע בתרבות מייצרת עיוות גם בתפיסת המציאות.
* * *
ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר החליטו יוצרי הפודקסט "ההסכת שאין לומר את שמו" לחזור לכמה פרקים במתכונת חירום. הפודקסט, שבו צמד היוצרים דור סער מן ושיר ראובן קראו ופירשו באופן שיטתי את כל שבעת ספרי הארי פוטר, זכה להצלחה אדירה ולקהל מעריצים נאמן, אך סיים את משימתו בנובמבר 2022, לאחר 88 פרקים. למה השניים הוציאו לעצמם צו 8 תרבותי כשהחלה המלחמה? התשובה הפשוטה היא שבשעת משבר כה גדול, כשרוע טהור פרץ אל בתי ילדים רבים כל כך, יש ערך בשיבה אל יצירה קאנונית כמו הארי פוטר ולמפגש עם הרשע שנותר פשוט רשע – וולדמורט. עולם הקוסמים אינו בריחה אלא הכלי היחיד שמאפשר להמוני מבוגרים, בני נוער וילדים להכיר בחומרת המצב, להתמודד איתו ולפרש אותו. בפרקי החירום דור ושיר חזרו אל הפרקים האפלים ביותר בספרים האחרונים, וקראו אותם לאור אירועי השבעה באוקטובר, תוך הקבלות מתבקשות והצפה של דילמות, פחדים או שרטוט של נכסים וחוזקות.
דמותו של תום רידל, שיהפוך לימים לוולדמורט, מי שאין לומר את שמו, היא דמות רבת רבדים. היוצרת שלו, רולינג, בנתה אותו ואת העולם המופלא שלה מתוך אינספור ציטוטים מהתרבות הפופולרית לדורותיה. וולדמורט הוא למעשה הנבל האולטימטיבי והאחרון. גם לו יש ילדוּת מורכבת וחיים מרים וקשים. גם הוא עבר גלגולים שונים ומשונים. אבל הבחירה שלו ברוע ובאכזריות איננה דטרמיניסטית, היא לא גזירת גורל. גם הדמויות החיוביות בסדרה הן כאלה שדמותן מורכבת, כאלו שעשו בחירות קשות או אפילו גרועות, אבל היה להם עמוד שִדרה מוסרי שהלך והתפתח לאורך הפרקים. סדרת ספרי הארי פוטר, שמציינת עשרים שנה להיווסדה, מחזיקה בעיקשות בעמדה כי יש טוב ויש רע, והם תוצר של בחירה חופשית, גם אם הבחירה נעשת בתוך מערכת מסועפת של נסיבות וגלגולי חיים.
כתשעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה האזנתי יחד עם אריאל בתי בת ה-11 לפרקים הללו. אני קיבלתי את ספרי הארי פוטר כמתנה לבת המצווה שלי, והיא קוראת את אותם כרכים בשקיקה מכיתה ב'. כוחה של יצירה קאנונית הוא המרחב המשותף שהיא יוצרת בין דורות שונים והאפשרות לחוות יחד באופן שוויוני את הכוח הפועל של התרבות.
להפתעתי הרבה, השיחות שנרקמו בעקבות האזנה לפרקי הפודקסט היו המעניינות והמורכבות ביותר שקיימנו מאז שבעה באוקטובר.
מאז פרוץ המלחמה, השיחה המרכזית בינינו כאם ובת עסקה ברגשות שלנו – איך היא מרגישה אל מול החדשות, ואיך אני כאמא וכעיתונאית מרגישה אל מול עבודתי. בשיחה הזו היו גם יחסי כוח מובנים: היא הילדה שעליה צריך להגן, ואני האמא שמתווכת ומפרשת לה את המציאות.
בשיחה שנולדה אחרי ההאזנה המשותפת קרה דבר חדש: הצלחנו שתינו להוסיף רובד נוסף לדיאלוג בינינו. הסיפור העניק לנו מרבד קסמים שאִפשר לנו לרחף לרגע, להביט מלמעלה, ולתאר באופן כן פי כמה את התפיסות ואת האמונות שלנו.
הדבר הראשון שבתי בחרה להתייחס אליו היה השיפוט הערכי בנוגע לבחירות הקשות שהיו באותו יום ארור ואחריו. כמו כן, לראשונה היא העזה לשתף בזוועות שהתרחשו ושעליהם היא שמעה אבל לא שיתפה אותנו כהורים.
בִּמקום לדבר על חולשת הממשלה, דיברנו על מחדל משרד הקסמים. האזרחים שירדו דרומה בלי שאיש קרא להם היו בדיוק כמו חיילי צ"ד (צבא דמבלדור), והיה רגע שבו אריאל שאלה אם גם בעזה ילדים קוראים הארי פוטר ומה הם חושבים. היו בשיחה גם רגעים של שתיקות ושאלות נטולות כל תשובה, כמו הרגע הזה. עמדנו יחד על סף התהום והתבוננו בה, לראשונה, כשוות.
אורסולה של ילדותי הייתה בלתי ניתנת להכלה. כל העיצוב שלה משרה אימה. הגודל, הצבעים, הקול, המבט. אז לא יכולתי לשאת אפילו רגע אחד שלה על המסך. נהגתי לעצום עיניים ואוזניים גם יחד כשהופיעה. לא הופתעתי לגלות שגם בתי, כשצפתה בעצמה בסרט עשרות שנים אחר כך, נהגה בדיוק באותו אופן.
והנה אנחנו זקוקות לאורסולה ולוולדמורט ולכל הנבלים כולם – בשביל להישיר מבט. הארי פוטר וחבורתו, כמו גיבורי ילדות אחרים, צללו אל עומק האפֵלה, ואנחנו – כילדוֹת בדורות שונים, עשינו את זה יחד איתם. כעת זכינו לעשות זאת יחד בזכות יצירת תרבות חדשה, הסכת שאפשר לשמוע באוטו. על סיפּה של תהום, אל מול עתיד לוט בערפל, תרבות הילדים הייתה עבורנו מצפן.
