"יפה שלי אין מה לפחד, 

זה בלון יום הולדת, 

הוא לא יתפוצץ."

—​ ג׳ימבו ג׳יי, ״בומים״, 2023

במושב האחורי של הרכב, צהרי שמונה באוקטובר, אליה בת העשר מסבירה לאחותה הקטנה את המצב. באינסטינקט, היא מספרת לה סיפור: "זוכרת את הזאב הרע מכיפה אדומה?" היא שאלה. "אז הוא פרץ לתוך ישראל. הוא לקח את סבתא. אולי גם את כיפה אדומה. אבל הצייד מחפש אותם. החברים של הזאב ירו עלינו חיצים ובגלל זה היו אזעקות, אבל בסוף יהיה בסדר. זה ייגמר טוב כמו בסיפור." אני מחריש, ידיים על ההגה, מנסה לראות דרך המראָה איך ספיר, שרק התחילה כיתה א׳, מעכלת את כל זה. אבל ספיר מסתכלת על אחותה במבט של בוז ואומרת: "זה לא חיצים, אלה היו טילים. כולם יודעים את זה. ואני בכלל לא אוהבת את הסיפור הזה."

* * *

מלחמה ויַלדוּת. ילדים ומלחמות. ההצמדה של המילים הללו מעוררת חלחלה. מלחמה היא מוות, ילדות היא חיים. ילדות היא צבעים פסטליים, מלחמה היא שחור ואפור ואדום. ילדות היא תקווה, מלחמה היא כיבויה. ילדים הם העתיד של ישראל, מלחמה – כך חשבנו – היא ישראל של העבר. אך לא עוד.

החל מבוקר שבעה באוקטובר, תפיסת הילדות הישראלית עוברת אתחול מחדש, כמו דברים רבים בישראליות שמשתנים בעקבות המלחמה האחרונה. אך הפגיעה בילדות דורשת תשומת לב מיוחדת: בשונה ממלחמות קודמות, האימה של מתקפת החמאס הגיעה עד חדרי הילדים והמרחבים המוגנים של הילדוּת – מי בהתקפות הפיזיות ביישובי עוטף עזה, ומי בחשיפה למראות במסכים ובחדשות באופן שלא היה כמוהו. מי בעקירה מביתם ומהמסגרות החינוכיות שלהם, ומי בכניסה למעגלי השכול והאובדן. מרחב הילדות הישראלית הפך למרחב מלחמה.

אל מול מציאות משברית זו, לתרבות וליצירה לילדים תפקיד חשוב במיוחד. התרבות לגווניה – הספרות, האיור והאמנות, הטלוויזיה והתיאטרון, השירה והמוסיקה, התפילות והטקסים, וגם הרשתות הדיגיטליות – כל אלה משמשים כנייר הסקיצה של הנפש, המבקשת לייצר פשר בעולם שהתפרק מסדריו המוכּרים. אמנות מציידת בשפה סמלית ורגשית שמאפשרת לילדים, וגם למבוגרים, פתח להתמודדות ואופק לדמיון. יצירה נותנת תוקף לקושי פרטי, מתמירה אותו להתמודדות משותפת, ובכך מעניקה תחושת שייכות ובונה קהילה. תרבות מתווכת מציאות חריפה באופן אפשרי לעיכול: היא מרחיקה עדות על ידי בדיון ודמיון – ובכך מאפשרת עיבוד, הענקת פשר ורקימת משמעות. עולמות היצירה והתרבות הם סוכני הדמיון החשובים ביותר שלנו. וברגע הזה אנו נדרשים להם יותר מכול.

  

תרבות ילדים היא פעמים רבות פרצופה של החברה במיטבה, כפי שהיתה רוצה לראות את עצמה. בתוך שאון המלחמה, סכסוכיה וכאביה, אימוץ המבט הילדי על העולם מאפשר לנו לדמיין מחדש את הישראליות כפי שהבטיחו לנו אותה, כפי שהיינו רוצים להוריש אותה לבאים אחרינו. השיחה על תרבות ילדים היא גם שיחה על התרבות הכללית בישראל, על הנורמות, התקוות והמאוויים. כאשר אנו שואלים על ילדים אנו שואלים על כולנו, אך השאלות הן בהירות יותר. אמנם אין ילדות ישראלית אחת, ורשימות שונות באסופה הזאת מאירות את פניו של חלק ממגוון העולמות של ילדי ישראל. הדברים הנכתבים כאן אינם חלים באופן שווה על כלל קהילות ומגזרי החברה הישראלית, אך הם מכוונים לדילמות של ציבור רחב שמשתתף ובונה את התרבות הציבורית של הישראליות – על גווניו ומחלוקותיו.

מה הן השאלות הגדולות שנשאלות ביחס לילדות הישראלית בצל מלחמה? בחודשים האחרונים קיימנו עשרות שיחות בנושא, ומתוכן ניסחנו ארבע שאלות שעלו שוב ושוב. השאלות אינן חדשות, אך הן מחדדות את הדילמות אשר התעוררו מאז שבעה באוקטובר, ומאפשרות להצביע על עומק השינוי שהתחולל בילדות הישראלית. אלו שאלות של מבוגרים, אבל הן מונָעות משאלות שילדים שואלים, ולכן ניסחנו אותם כפי ששמענו אותם מפי ילדים ומפי מבוגרים.

"בביה״ס של הבן שלי בתל אביב קלטו לכיתות ילדים מיישוב בעוטף שהותקף ב-7.10. בחלק מהכיתות הנמוכות, עם זאת, הורים סירבו לקלוט את הילדים מהעוטף – כדי שהילדים שלהם לא ישמעו חס וחלילה סיפורים לא נעימים". 

—​ ציוץ בטוויטר, 9.12.2023

עדי שוהם, שהיתה בשבי החמאס משך חמישים יום עם ילדיה יהל ונווה, תיעדה את השאלות שילדיה שואלים אותה מאז שבו מן השבי, בעוד אביהם טל נותר מאחור: ״למה האיש בחוץ צועק? קורה שוב כמו בבארי?״; ״מתי אבא יחזור?״; ״כשאבא יחזור הוא יהיה כבר זקן?״; ״אמא, עכשיו אנחנו עומדים למות?״.

המתח בין הפשטות, הכנות והתמימות של שאלות הילדים לבין המציאות המדממת והמעורערת שעליה הן מגיבות, לוכד את האופן שבו מלחמות בכלל – והמלחמה הזאת בפרט – מערערות את הדרך אשר בה אנו תופסים ילדות. החשיפה לזוועות המלחמה, המציאות של הפרת הביטחון הביתי, הטרור של עקירה וחורבן, כל אלה משנים עמוקות את תפיסת הילדות שהשתרשה במרחב הישראלי בעשורים האחרונים. מהו ילד אם לא מי שאנו מבקשים לחסוך ממנו את זוועות המוות? מהי ילדה אם לא מי שראויה לתחושת ביטחון בלתי מעורערת בביתה? אם הילדות המערבית מוגדרת בין השאר על ידי מרחב מוגן של תום – כפי שלימדו אותנו חוקרי הילדות – האם ילד שראה את משפחת ביבס נחטפת עודנו "ילד"? אם הילדות מכוננת על ידי קונכיית ההגנה הביתית – האם ילדים שעקורים מביתם בעקבות מלחמה עודם ״ילדים״?

שאלה זו עולה בחדות בכל מרחב מלחמה. באוקראינה וברוסיה, בסומליה ובעיראק, במלחמות העולם ובשואה. היא עולה בימים אלה ביחס לילדוּת הפלסטינית בכלל והעזתית בפרט. עבור הילד הישראלי היא מקבלת מאפיינים ייחודיים על רקע העובדה שעבור רוב ילדי ישראל מתקיימת במקביל למלחמה גם שגרת חיים, הגנה ופרטיות ״כמקודם״, ומטשטשת את הערעור שהתרחש. שאלה זו מתחדדת גם על רקע הפערים בין ילדי ישראל: מי שהמלחמה הגיעה עד פתח ביתם כפשוטו, ומי שלא; מי שנעקרו מבתיהם בעקבותיה, ומי שממשיכים לישון במיטתם; מי שחוו את האיום הביטחוני על בשרם בעשור האחרון, ומי שחוו את העשור ה״שקט״ ביותר בישראל; מי שבני משפחתם הפכו פתאום מהורים-אזרחים לחיילים ולוחמים – וחלקם לא שבו, ומי שחיים בקהילה המקיימת מאמץ משותף לדחוק את השפעת המלחמה על חייה.

ומה תפקידה של התרבות אל מול האתגרים הללו? האם עליה לתווך ולחשוף? לשמר שִגרה ויציבות? להגביר הגנה על ידי יצירת מרחב לבריחה? ואולי כל אלה יחד? יוזמות רבות של תיווך האירועים לילדים צמחו בחודשים האחרונים: אתרי חדשות לילדים, סרטונים מותאמים ברשתות, ספרי הדרכה למכביר לצד הצגות והמחזות. כל אלו נעו בין צרכים דידקטיים וטיפוליים לבין חופש יצירתי וביטוי אמנותי. לצידם עלתה גם קריאה להעמקת שכבת ההגנה מהמציאות וליצירת תרבות אסקפיסטית. יוצרים תודרכו על ידי עורכים להוריד הפנָיות לאלימות או מוות בתסריטים, ספרים ושירים, מחשש להפעיל ״טריגר״ או להציף טראומה. רצון זה לשמור על המרחב המוגן של הילדות יכול להיות גורם מגונן רצוי המעניק תחושת בית ושִגרה נדרשת. אך במינון מוגזם הוא יכול להפוך לגורם מאלחש שמרדים את הילדים ומשפחותיהם אל מול המתרחש מחוץ לחלונם. לתרבות ולאמנות במיטבה יכולת להלך בין המתחים השונים ביצירתיות ובחוכמה, ולהעניק פתרונות חדשים למתחים הללו באופן אחראי ופורה.

בשירו ״בומים״ מתאר הזמר ג׳ימבו ג׳יי כיצד הוא עוטף עבור בתו את המציאות האכזרית שמתרגשת על ביתם בגבול עזה בעטיפת ממתק של משחק, כמו רוברטו בניני בסרט ״החיים יפים״. השיר, שתיאר מציאות שלפני שבעה באוקטובר אך יצא חודש אחריה, מצמרר במתח שבין הניסיון ההורי לשמר את שכבת ההגנה של הילדות, לבין הידיעה שגם המשחקים הללו אינם מועילים עוד מאז אותו יום נורא. 

״חבורת עכברים פאקרים 

יוצאים מהמחילה (לה)!

עושים אבו עלי יא טמבלים 

וואלה מילה לא תהיה מחילה (לה)!״​

— נס וסטילה, ״חרבו דרבו״, 2023

תרבות הילדים והנוער עוסקת רבות בעלילות של מלחמות הטובים והרעים, גיבורי-העל והנבלים. כל סדרת טלוויזיה בונה עולם שמספר סיפור אחר על פני הרוע – וכיצד ראוי להילחם בו. התשובה על השאלה ״מהו הרוע?״ אינה ניתנת רק בסמינרים פילוסופיים באוניברסיטאות, אלא בראש ובראשונה בתוצרי תרבות הצריכה, הגבוהה והנמוכה, שצורכים ילדינו. ג׳יי. קיי. רולינג חינכה דור של ילדים למאבק ברוע כמו שהארי פוטר נלחם בוולדמורט – רוע מוחלט שמחייב מלחמת השמדה. תרבות הפופ האמריקאית לעומת זאת התרחקה מנבלים ועברה לנראטיבים שבמרכזם אין עוד מאבק ב״רעים״ אלא רק מאבק פנימי של הגיבורים מול יצרם. אין רוע רדיקלי, גם אין אנשים ״רעים״, יש רק רוע בתוכי. סיפורי הגיבורים והנבלים שאליהם נחשפים ילדים בגיל צעיר קובעים את הצפון שאליו יכוון המצפן המוסרי שלהם כמבוגרים.

אך מה מתרחש כאשר ילדים פוגשים מציאות רוע השונה מזאת שעליה סופר להם? מה הם הסיפורים והמעשיות שעלינו לספר לילדינו בעולם שבו מחבלי נוח׳בה מבקשים להורגם במיטתם? אילו מעשיות יסייעו לילדינו להכיל עולם שבו חיילי צה״ל – שהם קרובי משפחתם – מתוארים כנבלים ומרצחים על ידי גיבורי התרבות שלהם ברשתות? ומה הילדים מספרים לעצמם, במשחקי דמיון במלונות המפונים או בסיפורים בשכונה בין האזעקות? האם זה סיפור על מאבק לאומי, דתי או הומניסטי? האם אפשר לספר סיפור שמכיל מורכבות מוסרית, או שסיפורי רוע לעולם יהיו בינאריים ודיכוטומיים? האם פעולת הדמוניזציה של האויב היא פעולה חינוכית ותרבותית הכרחית כדי להצדיק את המלחמה בעיני הילדים, או שדמוניזציה שמתחילה באויב סופה להפוך את נשקה כלפי השיח הפנימי בחברה?

 

מה הם הסיפורים הקיימים על מדפי התרבות שאנו מבקשים לאמץ לחיקנו בעת הזאת, ואילו להרחיק? בתרבות הילדים הישראלית סיפורי המקרא ועלילות החגים משמשים תפקיד מרכזי בעיצוב תפיסת הרע. הסיפור על איך ״עברנו את פרעה״ מאפשר להאמין ש״נעבור גם את זה״. לוח השנה העברי בונה חוסן ומעניק אורך רוח אל מול המלחמה, אך מזַמן גם העתקה של מוסר מלחמה מקראי לתוך מציאות מודרנית מורכבת. במסורת התלמודית הגיבור היה דווקא מי ש״כבש את יצרו״ – האם יש מי שיספר לילדיו סיפור גבורה שכזה בימינו? שימוש נבון בקאנון תרבותי הוא לעולם מעשה של פרשנות מחודשת, פרשנות שמבקשת לבטא מסרים עכשוויים באמצעות הסיפורים העתיקים.

המהירות שבה ״חרבו דרבו״ הפך להמנון של ילדות וילדים ברחבי הארץ העידה עד כמה צמאים הילדים לשפה ודימוי שיסייעו להם לעשות סדר במלחמה הנוכחית, ועדיף בגרסה דיכוטומית. התייחסות שונה מאוד לשאלת הרוע עולה בספרו הקאנוני של אורי אורלב, ״חיית החושך״ מ-1975, שבפעולה תרבותית רלוונטית במיוחד יצא לאור כעת במהדורה מחודשת. הילד, ששכל את אביו במלחמת יום כיפור, מספר לאימו שהוא מפחד מה״ערבי״ שרודף אותו בחלומותיו. בתגובה מספרת לו האימא כיצד אביו פחד בילדותו בפולין דווקא מה״צועני״ שיחטוף אותו ממיטתו, וכי שכניו הפולנים בכלל פחדו פחד דומה מה״יהודי״. כך ביקש אורלב לחנך דור ילדים ישראלים לתפיסת רוע מחודשת אחרי מלחמת יום כיפור. האם ילד שקורא היום את ״חיית החושך״ מסיק מהסיפור שכשם שהוא פוחד מה״ערבי״, כך הילד הערבי בעזה פוחד מהחייל ה״יהודי״?

כעת נדרשת בחינה מחודשת של המטענים התרבותיים המוגשים לילדינו ביחס לשאלת הרוע. נדרשים לנו יצירתיות ודמיון, פירוק והרכבה של נראטיבים, יצירות שמביטות למציאות נכוחה בעיניים אך מספרות אותה באופן חדשני ואחר. מה הם הסיפורים על הרוע שיסופרו בתרבות הילדים הישראלית במשמרת שלנו?

אֶתְמוֹל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.

נָסַעְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי בַּמֻּצָּב,

יֵשׁ לָהֶם שָׁם פְרִיגִ'ידֶר וְתִקְרָה חוּמָה

וּלְכָל אֶחָד נוֹתְנִים דִּסְקִית

וְקָפֶה 

בְּלִי חָלָב.

אַבָּא נִשֵּׁק אוֹתִי

וְהוֹשִׁיב אוֹתִי עַל הַכְּתֵפַיִם

וְאַבָּא חִבֵּק אוֹתִי בְּכָל כֹּחוֹ

וּבִקֵּשׁ שֶׁאַחְזִיק מַעֲמָד

בֵּינְתַיִם.

כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה מִן הַמֻּצָּב

אָמַרְתִּי: אַבָּא, אַבָּא, אוֹהֵב אוֹתָנוּ,

אִמָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא

וְאֶת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ.

—​ תרצה אתר, ״מלחמה זה דבר בוכה״, 1975

היציאה של המיינסטרים הישראלי להגן על הבית אל מול מתקפת החמאס העלתה מחדש את תחושת השייכות הגבוהה שקיימת בקרב רוב מניינה ובניינה של החברה הישראלית. בחודשים הראשונים הללו תחושת השייכות גאתה, והילדים היו למנוע המרכזי שלה. כתיבת מכתבים לחיילים, הכנת חבילות למפונים, מצטלמים עם דגלים, שולחים תפילות כיתתיות לשלום פצועים וחטופים. תחושת השייכות הגוברת נתנה אותותיה גם בתרבות הנוצרת על ידי ילדים: תחפושות החיילים והשוטרים בפורים החליפו את תחפושות גיבורי-העל המיובאים. ילדים צפו שוב ושוב בסרטונים של אבות חוזרים מהמילואים, אספו מדבקות של נופלים או עקבו ברשתות אחרי ילדים ששבו משבי החמאס. ילדים שראו את אהוביהם לובשים מדים ויוצאים למלחמה, העתיקו את אהבתם לכלל החיילים, כמו הילדה בשיר של תרצה אתר.

לצד החוסן שנוצר מתחושת השייכות הישראלית, התרחש עבור חלק מהישראלים גם תהליך הפוך: אֵבל על אובדן תחושת שייכות למרחבי תרבות מערביים. ילדים הסתכלו בעיניים כלות כיצד גיבורי תרבות שלהם מרחבי העולם מכפישים את מדינת ישראל ואת צבאה, והעולם התחלק שוב בעיני רבים ל״הלנו אתה אם לצרינו״. דור צעיר שגדל בתחושת שייכות למרחבי תרבות דיגיטליים בינלאומיים מצא את עצמו נדרש להעריך מחדש את נאמנויותיו.

בחודשים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר, כאשר הדיסאוריינטציה של הטראומה שרתה בכול, תחושת השייכות הישראלית היוותה עוגן קריטי לילדים. עובדים סוציאליים חזרו על המסר שתחושת שייכות היא מרכיב קריטי לבניית חוסן נפשי. אך העיגון המחודש בתחושת שייכות ישראלית אינו רק בעל ערך לחוסן הנפשי, אלא הוא קודם כול מרכיב קריטי בכיול המצפן המוסרי. כפי שכותב הפילוסוף הקתולי אליסדייר מקינטייר: ״אני יכול לענות על השאלה ׳מה עליי לעשות׳, רק אם אענה קודם על השאלה: ׳באיזה סיפור או באילו סיפורים אני משתתף?׳״ (מעֵבר למידה הטובה, עמ׳ 235). יהודים בישראל וברחבי העולם, בכל הגילאים, הבינו בשעות ובימים שאחרי פרוץ המתקפה על ישראל מהו הסיפור שבו הם משתתפים, ומתוך כך גזרו תשובות חדשות לשאלה "מה עליי לעשות". לתרבות וליצירה הכלים הטובים ביותר לספר לילדים את הסיפור שבו הם משתתפים.

אך לתחושת השייכות ישנה תאומה מרשעת בדמות ההתגייסות המוחלטת. מהו הקו שמפריד בין פיתוח תחושת שייכות ראויה לבין תרבות מגויסוּת בעייתית? הזיכרון היהודי צרוב באופן שבו תנועות קיצוניות השתמשו בילדים ובנוער לצורכיהם: ״מסע הצלב של הילדים״ בימי הביניים, ״היטלר יוגנד״ הגרמני, או הילדים משליכי האבנים של ימי האינתיפאדה. בשנים האחרונות גם הטרור היהודי מובל על ידי ילדים ונערים, מדומא ועד חווארה. עבור אנשי תרבות ויצירה, שיח של שייכות יכול להפוך למלכודת שבה מסומנים בוגדים מול פטריוטים, ולדינמיקה של צִנזורים הדדים בשל השתייכות פסולה, הקיימת בכל המחנות.

 

התגברות תחושת השייכות הישראלית בתוך המלחמה מעמתת יוצרי תרבות עם השדים הללו ומחייבת זהירות וביקורתיות. הסכנה שבקיטש לאומני, שלא דוחה סיפוקים אלא מעלה על נס פוליטיקה ילדית של נקמה – עלולה לגרום לתגובת-נגד של הימנעות משיח השייכות בכלל. אך צילה האפל של השייכות מהווה דווקא טיעון מכריע לחשיבות העיסוק בה: בניית תחושת שייכות אחראית ומורכבת, שייכות ״בוגרת״ שאינה מוחקת את האמפתיה לסבלו של כל אדם – כפי שאנו מצפים מהעולם שיחוש אמפתיה גם לסבלנו – חשובה כעת שבעתיים.

״הספר לילד הקטן מוכרח להסתיים ב׳הפי אנד׳, 

מאחר שהסיום ב׳כי טוֹב׳ יש בו משום 

כריתת ברית בין הילד והעולם.״ 

—​ לאה גולדברג, 1958

מבחנה של חברה הוא ביכולתה לממש את ההבטחה שהיא נודרת לילדיה. שני פנים להבטחה זו, כשני צדדיו של סולם הצרכים של מאסלו. הבטחת הבסיס – הבטחה לשמירה על חיי הילד, ביטחונו וצורכי היסוד שלו; וההבטחה האולטימטיבית – הבטחה למימוש עצמי, ותהא הגדרת המימוש אשר תהא: הגעה לעולם הבא, שירות לתא המשפחתי, השגת חירות או אושר. כאשר חברה מפירה את ההבטחות הללו – ויהיו אלה הבטחות מפורשות או מובלעות – מתרחש זעזוע חברתי עמוק. דומה שהחמאס הצליח להניע זעזוע שכזה בחברה הישראלית בשבעה באוקטובר.

חשוב לסייג ולומר שאין הבטחה ישראלית אחת, כשם שאין ילדות ישראלית אחת ואין תרבות ישראלית מונוליטית אחת. פניה השונות של הישראליוּת מכילות הבטחות שונות וסותרות, שמתפרשׂות על פני המגוון האמוני, הסוציו-אקונומי, העדתי, המגזרי והלאומי שבו גדלים ילדי ישראל. ואם יש איזו הבטחה ישראלית משותפת, ילדים ישראלים נולדים במרחק שונה מהיכולת לממש אותה – אתגר שבימי מלחמה רק הולך ומחריף. ובכל זאת ניתן לומר שהחברה הישראלית לגווניה מבטיחה לילדים שחייהם יהיו טובים יותר מחיי הוריהם. זוהי הבטחה של יותר חירות, יותר אפשרויות, יותר ביטחון, יותר יכולת למימוש עצמי. ניתן לנסח אותה כהבטחה האזרחית של המודרנה המערבית, או כהבטחה הציונית אחרי אלפיים שנות גלות. כך או כך זוהי הבטחה של אופטימיות ושל ״סוף טוב״.

 

בעולם המערבי כיום  הבטחה זו – שנכרתה אחרי מלחמת העולם השנייה – נבחנת מחדש ומביאה עימה זעזועים חברתיים ופוליטיים המורגשים היטב גם בישראל. אך עבור החברה הישראלית אין זו הפעם הראשונה שההבטחה הישראלית מתערערת, ובכל פעם שזה קרה, התרבות היטיבה לנסח את האתגר.

התרבות העברית עסוקה מרגעיה הראשונים בהבטחה לילדים, ודברי ימיה נכתבים כסיסמוגרף של הבטחה זו. הפסקול הישראלי היטיב במיוחד לנסח את ההתמודדות עם ההבטחה הישראלית: העבריות הבטיחה כי הילד ה״צבר״ יגדל כתוצר טבעי בן המקום, נקי מפחדי הגלות והפוגרום; שעבורו ״תתגשמנה כל התקוות״. מלחמת ששת הימים היוותה מימוש להבטחה הזאת, אך התקוות שהתגשמו שָבו ונופצו במלחמת יום הכיפורים. יהונתן גפן היה הראשון שהעז לשאול, רגע לפני מלחמת יום כיפור: ״יכול להיות שזה נגמר?״ שמוליק זלצר ויהורם גאון החרו החזיקו בהבטחה כי ״זו תהיה המלחמה האחרונה״, אך מלחמת לבנון בישרה כי ההבטחה שבשיר הופרה. כאשר גדלו ילדי חורף שנת 73' הם הזכירו להוריהם במילותיו של יאיר רוזנבלום: ״הבטחתם יונה, עלה של זית״. הפרת הבטחת היונה ל״נערי הכיכר״ עודנה נותנת אותותיה בחברה הישראלית. עבור ילדי החברה הדתית שנות אוסלו, וכעבור עשור ההתנתקות, היוו שנים של הפרת הבטחה קשה, שגם תוצאותיה עודם עימנו. ואילו השנים שאחרי האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, הביאו להשמעה של הבטחה ישראלית אחרת, ממעמקי התרבות היהודית: ש״בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו״, וש״הקב״ה מצילנו מידם״, כפי ששר יונתן רזאל. העשור האחרון של ישראל, עשור של שגשוג כלכלי, התפתחות טכנולוגית ויציבות ביטחונית, הביא להבטחה ש״החיים שלנו תותים״, ש״הכל טפו חמסה וברוך ה׳״, והאתגרים הביטחוניים הם לא יותר מעוד טרדה צדדית בדרך לעתיד הוורוד המובטח לנו.

הטבח של שבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו טרפו את המציאות הזאת, ואיתה את ההבטחה הישראלית לילדים. מה אנחנו יכולים להבטיח לילדים שלנו עכשיו? באילו צבעים  נצייר להם את החיים הצפויים כאן – צבעוניים או קודרים? כמו בעבר, העיניים נשואות אל יצירות התרבות שינסחו את עומק השבר ביד אחת, וביד השנייה ייתנו אופק לחידוש ההבטחה הישראלית לילדים.

דומה כי השאלה הנישאת על כל לשון בימים אלה היא: ״האם אתה אופטימי?״ כולם כמו שואלים אם יהיה סוף טוב לסיפור הישראלי. מה עובר על הילד כאשר הוא חש כי הוריו וקהילתו אינם בוטחים עוד בסוף הטוב? האם, כהצעתה של לאה גולדברג, במקרה כזה הברית בינו ובין העולם הופרה? האם תפקיד התרבות להעניק את הסוף הטוב כדרך לכריתת ברית מחודשת עם המציאות גם בימי מלחמה (״האומנם עוד יבואו ימים…״)? או שמא על התרבות להזמין ילדים לדמיין עולם שהברית הכרותה עימו אינה תלויה בסוף הטוב, אך עודנה קיימת.

* * * 

לחשוף או לגונן? מהם פניו של הרוע? באיזה סיפור אני משתתף? מהי ההבטחה והאם היא הופרה? אלו רק מקצת השאלות הגדולות שמטלטלות את הילדות הישראלית מאז שבעה באוקטובר. ארבע הקושיות האלה לוכדות את עומק האתגר ואת עומק ההזדמנות שהרגע הזה מהווה. טוב נעשה אם נאתגר את עצמנו להעניק תשובות מורכבות ועדכניות לשאלות הללו. לתרבות וליצירה יכולת מיוחדת לעסוק בשאלות הללו באופן פורה, מורכב ומשמעותי. לצד הפניית השאלות הללו לאמנים וליוצרים, למחנכים ולמטפלים, להורים ולשאר המבוגרים, חשוב בעת הזאת להטות אוזן לילדים. לשמוע אילו סיפורים הם טווים, איזו ברית הם כורתים עם העולם ההולך ומשתנה לנגד עיניהם. אולי בעקבותיהם נוכל לטוות מחדש את הסיפורים והיצירות שיסייעו לכולנו בימים שעוד נכונו לנו.