הנפש הילדית מחפשת מרפא. אני מתכוונת בראש ובראשונה לנפשם של הילדים – אלה שרצים אל הממ"ד, אלה המפונים מביתם, אלה שמביטים בעיניים כלות בתמונות החטופים. אבל לא רק אליהם. גם לנו, המבוגרים, יש חלקים ילדיים בנפש, ולרבים מאיתנו נדמה שהם הושחתו לנצח. אולי אנחנו אפילו כועסים על התמימות שהייתה מנת חלקנו. אולי החלטנו בחריקת שיניים שמעתה נהיה מבוגרים על מלא, לא נשגה בחלומות יפים, לא נשיר עוד שירים של תקווה ושלום. והילדים? האם נוכל להמשיך לגדל אותם ברוך, עטופים בצמר גפן? האם נרצה להמשיך כך?
בשבועות הראשונים של המלחמה התמלאו קבוצות הוואטסאפ בטקסטים, כתבות והזמנות למפגשי זום שמבקשים לעזור "לתווך לילדים את המצב", שדנים על "שגרת ילדים בצל המלחמה" ותוהים כמובן "מה לענות כשילדים שואלים על תמונות החטופים המפוזרות בכל מקום". ביניהם הגיע אליי קובץ PDF שנכתב על ידי נשות טיפול. הטקסט היה תמציתי ופשוט, האיורים – איורי חינם מהאינטרנט. לבי התכווץ למראה העמוד שבו נכתב על משך הזמן שיש לשהות במרחב המוגן. שלושה ילדים מאוירים ישבו על הנייר הריק, פניהם מחייכות ולחייהם ורודות. הפער בין התחושה האמיתית כשנשמעים אזעקה ובומים, ובין החיוך האטום של הילדים, היה מזעזע. הכוונה כמובן טובה וחשובה, אבל זוהי דוגמה לפרדוקס שקיים גם בזמנים יציבים יותר. מצד אחד הילדים הם חלק אינטגרלי מהחברה, אלימה ומשברית ככל שתהיה, ומצד שני אנחנו מנסים לייצר להם דרך התַרבות והספרות תמונה אידילית של ילדים מחייכים בעולם שכולו טוב.
כמו שהיטיב להראות מערכון
אימהות במלחמה בארץ נהדרת ("כשיש מטח אני אומרת לו שזה פלוצים של יונה"), אנחנו חיים בעידן של הגנת יתר. מאמְצים הסתרה כמעט היסטרית שמייצרת אצל הילדים דיסוננס ובלבול. המניע ברור, אבל לעיתים ההסתרה הזאת רק מגבירה את החרדה אצל הילדים עם התחושה שעולם המבוגרים משקר, מסלף ומסתיר מהם, כי האמת בלתי אפשרית עבורם. הזהירות והסינון הללו מגיעים משום-מה לשיא בספרות הילדים, והמגמה הזאת מייצרת דיאטה תרבותית דלה שעומדת בניגוד מקומם למציאות.
בספרים שיוצאים היום לאור לילדים צעירים תמיד תהיה משפחה שלמה, מכילה ואוהבת. הילדים לא יעשו דברים מסוכנים או נבזיים. ילדים מאוירים לא ילכו לבד בחושך, הורים מאוירים לא יצעקו על ילדיהם. גבולות הסכנה יהיו מצומצמים מאוד כדי "לא להכניס לילדים רעיונות לראש". באופן כללי, אם יעסקו הספרים ברגשות "קשים" כמו דיכאון או בדידות, הם יעשו זאת בצורה חינוכית וטיפולית ולא בדרך פואטית. זוהי הכללה, כמובן, אבל זו המגמה, והיא מגיעה בעיקר מארצות הברית, שם הדברים הגיעו לקיצוניות של פוליטקלי קורקט, בטיחות וגֵּהוּת – אי אפשר כמעט למצוא, למשל, ספרים חדשים שבמרכזם לא עומדת ילדה שחורה, ואסור לעולם לאייר ילדים עומדים על כיסאות – מחשש שייפלו.
הקפיצה אל קשיי וכאבי העולם נעשית בחדות בחטיבת הביניים. בשלב זה הספרים עוסקים בצורה מפורשת (אך לעיתים חינוכית לא פחות) בצרות המתבגרים: אובדנות, אנורקסיה, בידוד חברתי וכדומה.
בשבוע הספר האחרון, כשעמדתי כמוכרת בדוכן הוצאת
עם עובד, נתקלתי בתופעה של הורים שניגשים ברטט אל הספר
הקיץ של אביה. "אוי איך בכיתי כשקראתי את הספר הזה", הם נאנחים תוך כדי ליטוף הכריכה, "כמה אהבתי אותו". אבל כשבת ה-11 שלצידם מבקשת לקרוא את הספר הם חוששים, "זה לא תוכן קשה מדי לילדים?" בן רגע הם יוצרים חיץ בין חוויית הילדוּת שלהם לזו של בתם. והרי הנפש הילדית לא השתנתה, היא עדיין מכילה את כל קשת הרגשות במלוא עוצמתם. המציאות אולי השתנתה, אבל הייתה קשה בעבר, ועל אף שקיווינו ופיללנו, היא קשה גם היום.
נהגנו בזהירות יתר ובגלל זה אנחנו עומדים כעת אובדי עצות מול ילדינו. כשקראנו את כיפה אדומה ניסינו להעלים את הזאב, סיפרנו שהוא הפך לצמחוני, או ויתרנו מראש על המעשיות שליוו את הדורות לפנינו כי ראינו בהם רק את האכזריות. ועכשיו, כשהזאב מביט בנו מכל עֵבר בחיוכו נוטף הדם, אנחנו כבר לא זוכרים את הסיפור המקורי. אנחנו מתקשים למצוא סיפורים שינחו אותנו.
צריך, בלי ספק להגן על הילדים מתכנים קשים, אבל בה בעת יש לאותת להם שמה שהם חווים הוא לגיטימי ושיש בתוכם כוח ואומץ להתמודד עם החיים כפי שהם. גיבורים יתומים שיוצאים למסעות ומתגברים על קשיים הם לא סיפורים מיושנים שפג תוקפם, הם מסר לילדים שאנחנו סומכים עליהם ומאמינים ביכולתם לחיות בעולמנו. אומרים שהילדים לא קוראים, אולי הם יקראו אם ניתן להם ספרים שיש בהם אמת. הכוונה היא לא לריאליזם שמתאר את זוועות החמאס, חלילה, אלא לסיפור חזק שנותן מענה לכל חלקי הנפש.
בעת הזאת אסור לסיפורים להיות זהירים ונקיים מדי. הרגשות העזים צריכים להדהד בהם, אחרת יִפנו הקוראים למקום אחר בחיפוש אחר תחושת תיקוף ואמת. סיפור יכול וצריך להוות מפלט, נחמה והשראה, הוא לא יהיה כזה אם לא תהיה בו אמת פשוטה של טוב ורע.
התמודדות הגיבורה בהקיץ של אביה עם אימה הפגועה ועם החיים בשכונה המנכרת, כתובה ברגישות שמעוררת הזדהות עמוקה. היא מאפשרת לבכות ואחר כך להתפעם כאשר קוראים בספר ההמשך,
עץ הדומים תפוס, כיצד היא מתבגרת, מתחזקת ומתאהבת. ישנה נחמה בקריאה על ילדים שעברו דברים קשים ושרדו.
קריאה מנחמת היא גם קריאה על ילדים בעת מלחמה אחרת, שהתרחשה פעם, במקום רחוק מכאן. יש נחמה בהיסטוריה ובכך שילדים שרדו ושורדים דברים קשים. הספר
אי-בוד מאת מירה לובה (חלקכם זוכרים אותו בשמו הקודם
אי הילדים) נפתח בתיאור של ילדים שיושבים במקלט טחוב וקר בעת הפגזות הצבא הגרמני. כאשר הם נסחפים לאי בודד הם מקימים חברה חדשה – חברת ילדים.
האריה המכשפה וארון הבגדים מספר על ילדים המפונים מביתם, הרחק מהוריהם, בשל המלחמה. על רקע המלחמה הריאליסטית הזאת נפרשׂת מערכה אפית-פנטסטית של מלחמת הטוב ברע, האור בחושך. אבל אין בהכרח צורך באזכור של מלחמה היסטורית כדי להדהד את התחושות שמלוות אותנו בימים אלה. בספר
שודדי ים הקרח, מאת הסופרת השבדית פרידה נילסון, יוצאת ילדה למסע על פני ים קפוא במטרה להשיב את אחותה הקטנה שנחטפה על ידי שודדים אכזריים. יש כאלה שייבהלו לשמע התיאור הזה, שימלמלו: "זה קרוב מדי", יזרקו את המילה המאוסה "טריגר". אך מה מעורר הטריגר במציאות כה כואבת אם לא את הכאב הקיים ממילא? ספרות ילדים טובה לא מעוררת כאב סתום, חסר אונים. ספרות טובה היא ההפך מ"טריגרית" – היא מציידת במשמעות. היא ממלכה אוטונומית שתעורר בנו מחשבות חדשות והזדהות מחבקת.
אני מבינה את הרצון לצייר תמונה הפוכה, אבל מבקשת שנאמין כי הילדים שלנו זקוקים לָאומץ ולחוכמה של ספרות נועזת, לא מהססת. ספרות שאומרת: כן, יש רוע נורא בעולם, אבל בה בעת שוזרת אותו בסיפור שמעניק היגיון ותקווה אל מול אותו רוע.
בקריאה בספר יש משהו מנחם עוד בטרם פתחנו אותו. בניגוד לתהום הפעורה של המסך, שאליה אנחנו נופלים מדי יום ולא יודעים כיצד נצא, ספר הוא מרחב בטוח. הגבולות שלו ברורים: שתי כריכות, התחלה וסוף.
ו"י אודן כתב שיש ספרים טובים שמיועדים למבוגרים בלבד, אבל אין ספרים טובים שמיועדים לילדים בלבד. ולכן אני חושבת שגם עבורנו, המבוגרים, יש טעם לחזור אל הספרים האלה שהשתמרה בהם האמונה באדם. נכון, כעת אולי נדמה שממלכת נרניה רחוקה שנות אור, מה לנו ולה? אבל אני רוצה להאמין שאם נסכים לא לנעול לנצח את החלק הילדי בנפש, נגלה שהוא עוד קיים וממשיך לדרוש – בעקשנות של ילדים – צדק, הגינות, ואמונה בקסום ובניסי.
קריאה בקלאסיקות של המאה ה-20, במעשיות עתיקות ובספרות מופת עכשווית, יכולה להעניק יותר מפסק זמן, היא יכולה להיות מקור לנחמה ולכוח.
הצלילה לסיפור המתרחש במקום אחר או בזמן אחר, שבו יש טוב ורע, צדק ועוול, גבורה ואומץ לב – יכולה להרחיב ולצייד את הנפש הילדית או לעורר את החלקים הילדיים בנפש. לקריאה כזאת אנחנו זקוקים עכשיו.
