היתה לי קופסת הצבעים
יעל הס
איור מהאסופה "אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ: מחשבות על תרבות ילדים ישראלית אחרי 7.10" (איור: אור סגל)
את המילים "אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ...", כתב חיים חפר בזמן אזעקה בין השוחות בביר גפגפה בסיני בעיצומה של מלחמת יום כיפור. ברגע של פחד שלא ישרוד את המתקפה הוא הוציא נייר ורשם את המילים אותן יִעֵד לבתו מימי בת השש. "חשבתי שכמו בתפילה, צריכים לומר שזו תהיה המלחמה האחרונה. בתוך התופת ואלפי ההרוגים הייתי צריך לתת תקווה", אמר חפר לימים.
אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ, יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה
שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.
במילים ישירות, בחריזה שאין פשוטה ממנה, בשפת דיבור נטולת דימויים או מטאפורות הוא רשם את אשר עם ליבו. השיר בוצע עוד בימי המלחמה עצמה. דובי זלצר העניק את הלחן. יהורם גאון את הדיקציה והפתוס, והשיר הקליט הפך ללהיט כמעט מייד.
מדוע?
כי חפר הצליח ללכוד זווית מרכזית בחוזה הלא כתוב שבין עולם המבוגרים לעולם הילדים: תקווה. אנחנו כאן כדי לחבק, לחנך, להעצים, להעניק ביטחון. ואי אפשר לתת את כל אלה בלי תקווה. אי אפשר לגדל ילדים בלי תקווה.
אף אני הייתי בת שש במלחמת יום כיפור; אני זוכרת, זוכרת ממש, איך השיר פעל את פעולתו עלי. חשתי שהוא מכוון אלי, שהוא פנייה ישירה אלי, לא פחות. וזה עבד.
את השיר של חפר השלים עבורי שיר אחר מאותם הימים.
בחרה מי שבחרה מבין המחנכות שלי, אז בבית הספר היסודי בקרית גת, שבכל כל טקסי יום הזיכרון בואכה יום העצמאות (כך לפחות נצרב בזכרוני) יוקרא השיר – הָיְתָה לִי קֻפְסַת צְבָעִים. השיר נכתב מיד אחרי מלחמת יום כיפור, וחיברה אותו נערה צעירה בת 13, טלי שורק.
הָיְתָה לִי קֻפְסַת צְבָעִים
זוֹהֲרִים נְעִימִים וְנָאִים
הָיְתָה לִי קֻפְסַת צְבָעִים
וּבָהֶם גַּם קָרִים וְגַם חַמִּים.
לֹא הָיָה לִי אֱדוֹם שֶׁל דָּם הַפְּצוּעִים
לֹא הָיָה לִי שָׁחוֹר שֶׁל אֲבֵלוּת יְתוֹמִים
לֹא הָיָה לִי לְבֵן שֶׁל פְּנֵי הַמֵּתִים
לֹא הָיָה צָהֹב שֶׁל חוֹלוֹת לֹהֲטִים.
הָיָה לִי כְּתֹם שֶׁל שִׂמְחַת חַיִּים
הָיָה לִי יָרוֹק שֶׁל לִבְלוּב וּפְרִיחָה
הָיָה לִי תְּכוֹל שֶׁל שָׂמִים בְּהִירִים
הָיָה לִי וָרֹד שֶׁל חֲלוֹם וּמְנוּחָה.
יָשַׁבְתִּי, וְצִיַּרְתִּי, שָׁלוֹם.
השירים הללו השפיעו עמוקות על הילדה בת השש-שבע שהייתי במדינה שליקקה את פצעיה אחרי מלחמת יום כיפור. התרבות שיחקה פה תפקיד משמעותי בעיצוב תפישת עולמי. אולי בעיצוב תפישת עולמו של דור: יוצרי ויוצרות התקופה שיקפו את רוחה, והעניקו לה מילים ומנגינה. המחנכות שלנו גזרו מהיצירות ערכים ונורמות,בין השאר כדי לעצב אותנו כאנשים אופטימיים, כנשים אופטימיות המביטות קדימה בחיוניות ובתקווה.
* * *
אמנות מנהלת דיאלוג תמידי עם המציאות, לפעמים מפענחת לפעמים מקדימה אותה. מאז האסון שפקד אותנו ב 7.10 אני שבה לשני השירים הללו שהיו חלק מהרקמה התרבותית שעיצבה את תמונת עולמי כילדה ותוהה על תפקידם של יוצרי ומובילי התרבות בעת הזו. האמנם תפקידם ליצר אופק ותקווה עבור הדור הצעיר? האם חובתם להבטיח עתיד טוב יותר? האם תרבות-כסוכנת-של-תקווה היא תרבות מגויסת? ואם כן, אז האם תרבות מגויסת היא בהכרח תרבות רעה, או שהשאלה היא מגויסת למה?
אינני יודעת להשיב, אני יודעת שיצירה תרבותית של תקופה נתונה מגלה לנו היבטים שבזמן אמת אנו לא תמיד ערים להם.
לשם כך נתכנסנו.
מנהיגות, בכל תחום ובכל זמן צריכה להתמודד עם שאלת יסוד שהיא תמיד צופת פני עתיד: מה התפקיד שלי כעת, נוכח המציאות. שאלה מרכזית שאנו שואלים את כל הבאים בשערי מכון מנדל למנהיגות ועומדת כעת גם לפתחם של היוצרות והיוצרים המשפיעים בעולם התרבות.
אני שמחה שהשיחה הזאת, המתקיימת מזה זמן בתוככי התכנית למנהיגות תרבות יהודית מתרחבת דווקא בימים הללו ומקווה שאסופה זו תהווה מפגש פורה של רעיונות ומחשבות בשאלות התרבות לילדים בישראל.
