להשמיע קול, להמציא שפה
דבר העורך: יותם שווימר
איור מהאסופה "אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ: מחשבות על תרבות ילדים ישראלית אחרי 7.10" (איור: אור סגל)
אחרי השבעה באוקטובר, במסגרת שעות סיפור לילדים שההוצאה לאור שאני משמש בה כעורך קיימה עבור ילדות וילדים, עבר בי רעד כמעט בכל ספר שהוקרא. דפיקה בדלת נשמעה לפתע כאיום ממשי, אב נעדר הדהד חטיפה, ומשחק מחבואים משעשע נדמה כמסתור מאויבים. האם גם הקהל הצעיר חש בכך? סביר שרובו לא, או בעוצמה פחותה מזו שלנו, המבוגרים, שכן מערך האסוציאציות וההקשרים שלנו רחב יותר ומכוּון לרוב להתרחשויות קונקרטיות. אין ספק שהקריאה, ההתבוננות והפענוח שלנו השתנו לחלוטין בחודשים האחרונים. הקִרבה למאורעות האימה של שבעה באוקטובר והימצאותה של ישראל במלחמה ממושכת אינן מאפשרות לנו חוויה ניטרלית לגמרי. אולם כאן טמון אתגר שאנו מחויבים להיענות לו – הן כיוצרות ויוצרים לילדים, הן כמתווכות ומתווכים, הן כהורים: אם נקַבֵּע מאפיינים לגיטימיים כמאיימים, מטרידים, בלתי הולמים, נחזה בתהליך של פירוק חוויית הדמיון.
תרבות לילדים, מתוקף מעמדה בחברה, נתונה תמיד בסד התועלתנות ואופן ההשפעה. בעוד שכמבוגרים אנו פוטרים את עצמנו מסוגיות של הֶקשר וחינוך ומרשים לעצמנו ליהנות מאסתטיקה של יצירה אמנותית, מהרושם התרבותי שהיא מספקת או מהרגש שהיא מעוררת, דומה כי חשיפת ילדות וילדים לתרבות נעשית לרוב בליווי בחינה של עקרונות ומוקשים פוטנציאליים: האם הסיפור נושא בחובו מסר מתאים לילד? האם משחק המחשב לא ישפיע לרעה על התנהגות הילדה? האם ההצגה מתאימה לגיל וליכולת ההכלה של ילדינו? מהו הערך המוסף שקיים בשיר, ואיזו תפיסת עולם מוצגת בסרט?
כך מבוגרים מגבילים כל הזמן את מימוש חוויית היצירה האמנותית לילדים על שלל האפשרויות הגלומות בה, או אף מונעים אותה מילדות וילדים, בין אם בביטול ואיסור ובין אם על ידי תיווך בשם אג'נדות חינוכיות ומוסריות הנוגעות לעולם הערכים והתפיסות של המבוגרים האחראים על הנמענים העיקריים או הבלעדיים של היצירה האמנותית.
אם זהו מצב העניינים הרווח בעת שגרה, מהו הדין בעת חירום? האם במציאות של אחרי התופת שהתרחש בשבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו, יכולים המבוגרים ליצור ו/או להפגיש את הילדות והילדים עם תרבות נטולת הֶקשר עכשווי? הלא אפילו אלו שיתעקשו לשמור על מרחב אמנותי סטרילי, יתהו על טריגרים נפיצים או על האופן שבו היצירה עלולה להשפיע בצורה לא מבוקרת על הקהל הצעיר. ומנגד, האם בתקופה שבה ילדים וילדות נחטפו על ידי טרוריסטים, פונו במפתיע מבתיהם ונחשפו למציאות של מלחמה, עלינו להוסיף ולהיזהר מהתרבות המיועדת להן ולהם?
כמו הילד בסטיאן, גיבור ספרו של מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", שנדרש לתת שם לנסיכה של ממלכת פנטזיה כדי להציל את הדמיון מכליה, כך גם עלינו מוטלת האחריות למנוע את קריסת התרבות לילדים אל התהומות המשמימים של החידלון. חֶברה שבה התרבות לילדים אינה חופשית דיה – גם אם מלכתחילה היא נתונה באותו סד שהוזכר בפתיחה – ונמדדת על פי מידת התועלת שניתן להפיק ממנה או מידת הסכנה המשוערת הגלומה בה, היא חברה שעל ברכיה יתחנך דור נטול דמיון, בעל יצירתיות מופחתת, ששריר ההמצאה שלו מוגבל והיכולת שלו לעבד מצבים ולצלוח אותם פגומה.
הדמיון הכרחי לא רק לעתיד אלא גם להווה של ילדים וילדות, ודאי כאשר אלו נמצאים ב"מצב חירום". האופן שבו יצירה אמנותית יכולה להשפיע על נמעניה, והתועלת שהם עשויים להפיק ממנה, אינם חייבים להיות דידקטיים ולעמוד בסולם ערכים קולקטיבי או פרטי. כאשר פרסמנו בהוצאה את הספר "הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו" בדואר מאת עומר הופמן, סיפור ריאליסטי בסגנונו על ילד שאורז את בני משפחתו בזה אחר זה כי הם מפריעים לו לעסוק בענייניו, היו מבוגרים שחששו שמא הספר "יכניס רעיונות לילד שלי". האם באמת סביר שבעקבות היחשפות ליצירה זו ילדים יתחילו לזרוק ארגזים על הוריהם ולשלוח אותם לקצה השני של העולם? מובן שלא. הספר מבטא בצורה קומית ומוגזמת במכוון את הפנטזיה הילדית (ואולי האנושית) האולטימטיבית של שחרור מוחלט מכבלים ומשליטה. זהו אלמנט של דמיון בתוך תיאור ספרותי ריאליסטי; זו פרודיה. דמיון אינו כולל רק מפלצות וקוסמים עם צלקת על המצח; תרבות לילדים גדושה בדמיון שביכולתו לספק פורקן, הנאה והזדהות ללא נטייה לתועלת ערכית-חינוכית. כך אופן ההשפעה של הדמיון יהיה בהכרח חיובי, משום שהוא נמצא "בצד של הילדים", מאפשר להם לחוות מציאות מחוץ למציאות. ועל כן דפיקה בדלת יכולה בהחלט – גם בעת מלחמה – להיות הזמנה להפתעה חגיגית ולא עדות לסכנה מתקרבת.
כל מי שקראו את "ארץ יצורי הפרא" שכתב ואייר מוריס סנדק יודעים שהדמיון הוא המרפא האולטימטיבי. יש בכוחו לעבד חוויות קשות, להתמיר אותן לממד של ביטחון ושליטה, ולייצר על ידי כך משענת נפשית אמיתית ובת-קיימא.
סוף טוב הוא אחת המוסכמות היציבות ביותר בתרבות לילדים מאז ומתמיד. גם בסוף הספר הקלאסי הזה מחכה ארוחה חמה למקס, הילד שהתפרע עד שאמו כינתה אותו יצור פרא ושלחה אותו לישון בלי ארוחת ערב. אמנם בעולם שמחוץ לספר, מחוץ לאמנות, ישנם ילדים שלא מחכה להם ארוחה חמה – כי אין מי שיכין אותה או אין פתרון (ודאי לא פשוט) למצוקתם; אך דווקא בשל כך תפקידה של תרבות לילדים משמעותי כל כך. היא צריכה להגיב למציאות, להתייחס אליה, להשמיע קול ולהמציא שפה, על אחת כמה וכמה כאשר במציאות אנו נותרים חסרי מילים או משותקים.
אין דרך נכונה אחת לעשות זאת. כפי שאמרה פעם נורית זרחי, תרבות לילדים צריכה לעסוק ב"מהו ילד", וסוגיה זו גמישה ומתחלפת. היא תלויה בגורמים רבים כל כך שמשתנים בין תקופות, חבָרות והחלטות פוליטיות. לפיכך, תרבות לילדים, ודאי בעת משבר, יכולה לייצר אלטרנטיבה, לספק מפלט, לעורר מודעות או להתמקד בהנאה מוחלטת. תגובתה למציאות אינה מצטמצמת לעד כמה היא משפיעה על הילדות והילדים או אם יש בה רכיב שנחוץ להם, אלא באפשרות הגלומה בה לייצר חוויה. תהא זו חוויה שתרומתה רגעית וחולפת או עמוקה וארוכת טווח, עלינו לזכור דווקא כיום שכפי שאנו מבקשים לעצמנו סוגים שונים של חוויות מהתרבות שאנו צורכים, כך גם הילדות והילדים זכאים לעבור חוויה – שכן קתרזיס, יהיה אשר יהיה, מחייב לעבור איזשהו מסע. אם נמנע מילדות וילדים תרבות מסוימת מתוך חשש "שמא" או נבחן אותה בכלים דידקטיים ותועלתניים, נשלול מהם את המסע הנדרש כל כך להתפתחות ועיצוב אישיים ולהרחבת העולם הפנימי והדמיון, ואת המפגש המהותי עם רגש באשר הוא.
הסופרת וחוקרת הספרות מרית בן-ישראל טענה ש"סיפורים יכולים להציל", והיא צודקת. הרי מהי תרבות אם לא אוסף של סיפורים המוגשים לנו באינספור מלבושים. תרבות לילדים טומנת בחובה אפוני פלא של התרוממות רוח ונסיקה לגבהים, אבל סיפורים מאפשרים לנו גם לשרוד. הם מה שמניע אותנו מההוה אל עֵבר העתיד בזכות החוויות שאליהן הם מעבירים אותנו, בין אם אנחנו שוקעים בביצות העצב של אנדה או שואגים בשחרור מהנה עם יצורי הפרא של סנדק.
כמו כל תחום אחר בחיינו כעת, גם התרבות לילדים והתייחסותנו אליה נמצאות בצומת דרכים סואן. אסופה זו מפגישה אותנו עם שאלות ותהיות, עם ניסיונות ותובנות, עם בחינה אקטואלית ועם התבוננות נכוחה – על המציאות, על התרבות, על נפשם של ילדות וילדים. ביקשנו לדגום ממגוון רחב של אמנויות: ספרות, תיאטרון, מוזיקה ואיור; לדון בהשפעות פסיכולוגיות ופוליטיות דרך תרבות לילדים, ולטעון שגם שיר המושמע ברדיו, ספר על אבא שמשרת במילואים, טקס הִלכתי או תפילה – הם כולם חלק מתרבות שילדות וילדים משתתפים בה או נחשפים לה. תרבות לילדים מקיפה אותם ואותן כל הזמן ומכל העברים, וכפי שעולה מן הטקסטים באסופה זו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה במובן זה שתפקידה של התרבות לילדים נותר מהותי והכרחי בעיצוב ועיבוד חוויות שלכל הפחות ניתן לכנותן מורכבות.
קאיד אבו לטיף מתאר בשיחה איתו ילדים שהתחרו ביניהם מי סבל יותר בשבעה באוקטובר, וגליה עוז מספרת על ילדים ששיחקו תופסת "מחבלים באים!" שניהם השתמשו באמנות – ספרות ותיאטרון – כדי לגשר על החדירה האלימה של אימת המציאות אל התום הילדי, והציעו להם הזדהות, שחרור ואופק מחשבתי על מנת לנטרל או לפחות למזעֵר קבעונות סטריאוטיפיים. הצורך הקתרטי במפגש עם ביטויים של רוע או קושי מובע במאמרה של חן ארצי סרור – הרי כולנו אוהבים לשנוא את אורסולה או את וולדמורט. ואכן, יצירות מקוריות באסופה מציגות ביטוי אמנותי של תכנים ומבעים מאיימים: שכול ואֵבל באיוריה של מעין גלילי ל"חיית החושך" מאת אורי אורלב, אימה בלתי מפורשת בסיפורה של תמר הוכשטטר, ועיבוד של חוויות הילדים המפונים לכדי ספר מתח בלשי מאת אמיר חרש. כל אלו מבקשים להציע נקודת מפגש אמיתי עם ההקשרים המציאותיים, אך עושים זאת דרך דמיון, יצירתיות והנגשה אמנותית.
לילה נוי מבארת את "השקט המיוחד" המשתרר בין ילדים ומבוגרים כאשר אמת של נושא כאוב עולה מתוך יצירה. לטענתה, זהו רגע חשוב הטומן בחובו אפשרות לקרבה בין-דורית משמעותית, שעשויה לסייע גם לילדים וגם למבוגרים להתמודד עם המצוקה. שכן הילדים והילדות אינם לבד בהתמודדות, וההורים החרדים זקוקים אף הם לאמצעי מקָרב ואפילו מרגיע, כפי שעולה ממאמרה של יעל גידניאן על התכנים הקשים המופיעים בשירי ערש, או כפי שסובר סער גמזו שניסה כהורה למצוא במוזיקה פסקול הולם ורלוונטי לילדיו בתקופה כה כאוטית. היחד הוא בהכרח רכיב משמעותי בתרבות לילדים מתוקף היותה מתוּוכת לרוב על ידי מבוגרים. ועל כן, כפי שעולה מהאסופה, בהצגת תיאטרון על תנין שפולש למרחב ביתי מתאפשר ליוצרות בוגרות לעצב חוויה של סובלימציה דרך קומדיה; לתפילה משותפת יש כוח מיסטי ביצירת לכידות, ומתוך זיכרון של מלחמה בילדותה, יכולה מאיירת שבגרה לנסות ולייצר מרחב רגיש עבור ילדיה.
בהתאם לאפשרויות הרבות הגלומות בדיון התרבותי הזה, האסופה כוללת מסות והגות לצד יצירות מקוריות; ראיונות ומאמרים, התרשמויות אישיות וניתוחים יצירתיים. כולם מציגים מהלך פרשני, קריאה חדשה או מחודשת – מתבקשת עד כדי בלתי נמנעת – של הגורמים המרכיבים את חוויות הדמיון והמציאות אצל ילדות וילדים בעת ובעקבות מלחמה. ואם בכל זאת נדרש להעלות מוסר השכל מן האסופה, הרי הוא להבטיח לילדות ולילדים את החופש שתרבות יכולה לספק, דווקא עכשיו, במיוחד עכשיו.
