לאחר דברי הברכה שנשאו
ד"ר אלי גוטליב, מנהל מכון מנדל למנהיגות,
תא"ל אלי שרמייסטר, קצין החינוך והנוער הראשי היוצא, וד"ר חוה שיין, מנהלת תכנית מנדל לפיתוח מנהיגות חינוכית בצה"ל, נערך פאנל ובו התייחסו לאתגרים החינוכיים העומדים בפני צה"ל שלושה דוברים:
עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ",
אלוף אורנה ברביבאי, ראש אכ"א בצה"ל,
ופרופ' משה הלברטל, פרופ' למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחבר סגל מכון מנדל למנהיגות.
עמוס הראל בחר להתייחס בדבריו ליחסי הגומלין ולהשפעות ההדדיות שבין הצבא לחברה: לדברי הראל, מחד גיסא הצבא מעצב את החברה, כפי שניכר ממספרם הגדול של אנשי צבא בדימוס בחיים הפוליטיים בישראל ומהסיקור התקשורתי האינטנסיבי של כל מה שמתנהל בצבא. ומאידך גיסא, גם החברה משפיעה על הצבא, והדבר ניכר בכל הסוגיות שהכנס עוסק בהן – יחסי הורים-צבא, יחס לאוכלוסיות מוחלשות וכו'. הראל מתאר את התהליכים בצבא כתהליכים המתרחשים "מלמטה למעלה", שפעמים רבות אין להם התייחסות מפורשת בדרגים הגבוהים. למשל, שירות ביחידות הלוחמות בצה"ל הוא למעשה התנדבות – מי שאינו מעוניין להיות לוחם, אינו מחויב לעשות כן. אבל אף שהתהליך הזה בצבא מוחשי ובולט, אין מדובר במדיניות רשמית של צה"ל. תהליך נוסף המציב אתגרים גדולים הוא שהצבא לוקח על עצמו משימות רבות יותר משלקח על עצמו בעבר, ויותר מ"כפי שהיה נראה הגיוני בכל חברה נורמלית", למשל סוגיית הגיור, סוגיית תנאי השירות של אוכלוסיות מוחלשות ועוד.
אל אלוף
אורנה ברביבאי הופנתה השאלה "כדי להבין את דרכי ההתמודדות של מפקדי צה"ל עם הסוגיות הנדונות, מה חשוב שנביא בחשבון?", והיא בחרה להתייחס לעניין היותו של צה"ל צבא העם. לדבריה, מודל צבא העם שטבע בן גוריון בזמנו עדיין תקף בצבא גם בימינו, והעובדה שהצבא דבק בו אינה בגלל הערך ה"מיתוגי" של הרעיון, אלא משום שהצבא מבין שהממשק בינו ובין החברה יוצר העצמה הדדית – של הצבא ושל החברה כאחד. ברביבאי סבורה שתפיסת "צבא העם" תורמת לחוסנה של החברה, ושהצבא הוא אולי הסממן האחרון של הערבות ההדדית בחברה הישראלית.
פרופ' משה הלברטל השיב על השאלה "חינוך בצה"ל – מה כדאי לנו לזכור?" לדבריו, העומס המוסרי המוטל על החיילים בימינו כבד הרבה יותר מהעומס שהיה מוטל עליהם בעבר. זאת משום שבעבר היו מכריעים בשאלות המוסריות רק אנשים מעטים, ואילו כיום, במציאות ה"מיקרו-לחימה", חיילים רבים נדרשים להתמודד עם שאלות מוסריות כדבר שבשגרה.
הלברטל מעלה שתי שאלות חינוכיות מרכזיות הנוגעות לעיסוק הצבאי: האחת היא שאלת הפער הגדול בין "שפת השליחות" – שפת הערכים והאידיאלים שבשמם החייל נשלח למשימה שעלולה לעלות לו בחייו, ובין המציאות שהוא נתקל בה – היעדר ציוד, משימות שאינן מוגדרות היטב או מפקד שרמתו המקצועית אינה מספקת. הלברטל סבור שבעקבות המפגש עם המציאות, החייל עובר תהליך שהוא מכנה "צמצום האופק המוסרי" – הוא נאלץ לצמצם את מידת נאמנותו ולהסתפק בנאמנות לחבריו הלוחמים. לדעת פרופ' הלברטל, הפער בין שפת השליחות ובין המציאות הוא הדבר המזיק ביותר לנפשם של צעירים אידיאליסטיים. השאלה החינוכית השנייה קשורה בהתמודדות עם הסוגיות המוסריות המורכבות: כיצד להקנות לחיילים תבונה מעשית, שיקול דעת, מעבר לכל הכללים והחוקים – תבונה מעשית המביאה בחשבון את השכל הישר ואת מורכבות המצבים במציאות – ההבדל, בלשונו של אביו, בין שכל ובין "שייכל"...
לאחר הפאנל התפצלו המשתתפים לקבוצות ובהן הציגו עמיתי התכנית למנהיגות חינוכית בצה"ל את תוצרי עבודתם על כמה מן האתגרים החינוכיים בצה"ל:
- מעורבות הורים בצה"ל
- השירות הצבאי הטכנולוגי – שליחות או משלח יד?
- שילובן של אוכלוסיות ייחודיות בצה"ל
- התמודדות מפקדים עם שירות חיילים דתיים בצה"ל
- השפעת משבר החינוך הטכנולוגי בצה"ל
- החינוך בצה"ל.
את עיקר הדילמה החינוכית בצה"ל היטיב לסכם אחד המגיבים: "המפקד צריך להיות גם בית הלל וגם בית שמאי. בית שמאי תמיד שואל מה התשובה הנכונה, ואילו המחנך שבו הוא בית הלל – מיהו השואל?"
