את המפגש הנחתה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים ובוגרת מחזור י"ח של בית הספר למנהיגות חינוכית, שהייתה פעילה במחאה החברתית שהתקיימה בירושלים. במפגש הציגו את עמדותיהם איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית בישראל וממנהיגי המחאה החברתית, ומשה קריף, פעיל חברתי, ממקימי תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית.
בדברי הפתיחה אמרה רחל עזריה שהשפעותיה של המחאה חרגו ממטרותיה המוצהרות. לדבריה, מחאת הקיץ הייתה ניסיון להגדיר מחדש את המונח "החברה הישראלית", ויש לבחון את התהליך שיצרה המחאה, ופחות את השפעותיה המעשיות. עם זאת, משום שלדבריה כישלון המחאה עשוי לגרום לציבור לאמץ נרטיב הגורס שהמציאות נתונה ואי-אפשר לשנותה, היא תמכה מאוד ברעיון דוח טרכטנברג, ולו כדי שהציבור ילמד שנטילת האחריות משתלמת. אשר להישגים, לדעת עזריה יש למחאה החברתית שני הישגים עיקריים: התפתחות סולידריות בין ציבורים שונים זה מזה, והיכולת לדבר על ערכים בחברה הישראלית.
איציק שמולי טען כי מחאת הקיץ העלתה שאלות לגבי מהותה של החברה הישראלית. הישגה הגדול ביותר של המחאה בעיניו היא העובדה שהציבור התעורר והעביר מסר ערכי וחברתי משמעותי, שיבוא לידי ביטוי גם בקלפי בבחירות הקרובות. לדבריו, קבוצות רבות לא התחברו למחאת האוהלים: הציבור המזרחי, העולים, הערבים, החרדים והדתיים. הסיבה לכך, לדעתו, היא שאי-אפשר לסלק בחודשים מעטים רמות חשדנות כה גבוהות של קבוצות שחשות נפגעות שנים רבות כל כך. שמולי רואה בדוח טרכטנברג תגובה עמומה מצד הממשלה לדרישות המוחאים, משום שהשיקול המרכזי בו הוא פוליטי.
משה קריף הדגיש את סוגיית הזהות במחאה החברתית, והביע אי-נחת על שהמחאה הייתה "תל אביבית ולבנה" והתעלמה מהעניין המזרחי. הוא ציין כי ניסיונות קודמים להדגשת אי-שוויון על-ידי קבוצות מיעוט אתני לא התקבלו בהבנה מצד התקשורת והממסד הפוליטי, בעוד המחאה החברתית בקיץ האחרון קיבלה לגיטימציה מלאה. זאת אף שבמחאה זו לא נכללו קבוצות המיעוט אשר סובלות יותר מחוסר שוויון. קריף תיאר את המחאה החברתית כשלב ראשון שעורר עניין ציבורי, אך השלב הבא מחייב הכללה של קבוצות המיעוט. לדעתו, דוח טרכטנברג מצומצם ולא מספק, אך עם זאת, הוא כלי יעיל לחיבור בין המוחים ובין הזירה הפוליטית.
רחל עזריה על ההפגנות הקוראות לצדק חברתי
איציק שמולי על ההפגנות הקוראות לצדק חברתי
משה קריף על ההפגנות הקוראות לצדק חברתי
