״החירות לבחור״: שיח תרבות יהודית בין טנג׳יר לירושלים – בימת מנדל להשקת האסופה

האסופה מעלה לדיון שאלות בסוגיות של תרבות יהודית: מהי תרבות יהודית בעידן המודרני? מה הן גבולותיה ומקורות השראתה של תרבויות יהודיות? מהי התרבות היהודית שלאורה נבקש לחנך את הדורות הבאים – במרוקו בשנת 1916 ובישראל בשנת 2021? מה היחס בין היהדות כדת, כמסורת, כתרבות וכלאום? ומה אפשר ללמוד היום מדיונים על תרבות יהודית שהתקיימו בארצות האסלאם, שרק בשנים האחרונות מקבלים מקום במחקר ובציבוריות הישראלית?

בעקבות הפולמוס מובאים באסופה מאמרי דעה ויצירות אמנות של העמיתים, העמיתות  וחברי הסגל בתוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, שלמדו את המאמרים המקוריים ויצרו בעקבותיהם דיונים ויצירות המבקשות להעמיק, להעשיר ולגוון את התרבות היהודית בישראל. את האסופה כולה אפשר להוריד כאן. 

האירוע, שהתקיים ב-7 בינואר, כלל שלושה חלקים עיקריים: חלק היסטורי שעסק במאמרים המתורגמים מעיתון ״לה ליברטה״, חלק עכשווי שעסק ברלוונטיות של האסופה לתרבות היהודית הישראלית היום, וחלק אמנותי שכלל קטעי אמנות ומחול. כל משתתפי האירוע הם חברי סגל או עמיתים במכון מנדל למנהיגות.

בימת מנדל: החרות לבחור – צפו באירוע המלא

פתיחת האירוע

את האירוע הנחה עומר בן רובי, איש רדיו וטלוויזיה ב״כאן״ - תאגיד השידור הישראלי, ומנחה ״ארון השירים היהודי״. הוא פתח את השידור בחיבור בין שירו הידוע של ג׳ו עמר ״ברצלונה ברצלונה״, לחזון התרבות היהודית שהציעו כותבי המאמרים המקוריים ב-1916. השיר ״ברצלונה ברצלונה אינו בחירה רגילה לפתוח בה ערב על תרבות יהודית״״, הסביר בן רובי, ״אבל הוא – והזמר שביצע אותו והפך אותו לאחד הלהיטים האהובים בתרבות הישראלית – מסמלים את האפשרויות הרבות של התרבות היהודית שאנו מבקשים לשים במרכז הבמה בערב הזה. בין בית הכנסת המרוקאי לאוניברסליות ים־תיכונית, לימד אותנו ג'ו עמר פרק בהלכותיה של תרבות יהודית מודרנית – כזו שלא מוותרת על יהדותה, ומכירה בכך שיש עוד עולם שלם בחוץ שיכול לכבוש את הלבבות. במארג ביניהם נוצרת תרבות יהודית מודרנית, עשירה ועמוקה״.

עומר בן רובי: ג'ו עמר – מברצלונה ברצלונה ועד ימינו אנו

ראשון הדוברים באירוע היה נשיא קרן מנדל, פרופסור יהודה ריינהרץ. בדבריו חיבר ריינהרץ בין העשייה הפילנתרופית של קרן אליאנס – "כל ישראל חברים", שבה התחנכו והורו כותבי המאמרים ב״לה ליברטה״, לבין החוויה החינוכית של יוצרי המאמרים ב-2020, כעמיתים בקרן מנדל. ריינהרץ, בעצמו בוגר של תיכון ״אליאנס״ בחיפה שבו לימדו מורים ממרוקו, תיאר את החשיבות של התיקון ההיסטורי של הבאת המאמרים הללו לידיעת הקורא הישראלי.

החלק ההיסטורי

החלק ההיסטורי של הערב, שעסק ישירות בפולמוס בעיתון "לה ליברטה" בשנת 1916, נפתח בהקראה מהמאמרים של מואיז נהון ושל לוסיוס, הוא חיים טולידאנו, שניים מהאינטלקטואלים שכתבו את מאמרי הדעה שהציתו את הפולמוס המדובר. ד״ר ג׳רמי פוגל והלהסמו, חברי סגל בתוכנית, הקריאו מהמאמרים בצרפתית המקורית ובתרגום החדש לעברית. ״עלינו לברור היטב את המרכיבים שבהם אנו מזינים את רוחם של צעירינו, לכבד את דור העתיד המגולם בצעירים שבקרבנו, ולכוון אל חינוכם המוסרי.״ כתב מואיז נהון. ״האם רק כדי להתנצח איתך, ידידי היקר לוסיוס, אני מפנה אליך את השאלות הללו? כשאנו מדברים על לימודי יהדות, עלינו להתחיל בהגדרתה. יש יהדות כדת, ויש יהדות כעם. אבקש ממך לדייק״.

הלה סמו וד"ר ג'רמי פוגל קוראים בצרפתית ובעברית מתוך דבריהם של חיים טוליאדנו (לוסיוס) ומואיז נהון

לאחר מכן הציג ד״ר דוד גדג׳, חוקר היסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של יהודי ארצות האסלאם, את הרקע ההיסטורי לפולמוס ואת הסיפור שמאחורי החבורה שהתפלמסה בשאלות התרבות היהודית על גבי דפי העיתון. ״מהדיון עולות שלוש אפשרויות לזהות ותרבות יהודית״, הסביר ד״ר גדג׳. ״תרבות עברית לאומית דתית; תרבות עברית אוניברסלית; ותרבות עברית דתית עם תיקונים. בהתאם לתפיסה האידיאולוגית  הציג כל אחד מהכותבים פרוגרמה חינוכית ותרבותית. אמנם המאמרים נכתבו כולם מתוך המציאות של הקהילה היהודית במרוקו בראשית המאה ה־20, אך הרעיונות עצמם יובאו מקהילות יהודיות באירופה ובדרום אמריקה והותאמו לקהילה המקומית. אף שהאתגרים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שעמדו בפני הכותבים במרוקו בראשית המאה ה־20 שונים מהאתגרים שאנו מתמודדים עמם בישראל היום,  בראשית המאה ה־21, דומה כי דבריהם עדיין רלוונטיים״.

החלק ההיסטורי הסתיים בקטע מוזיקלי של אוריין שוקרון, שביצע שיר שהלחין על-פי מילותיו של אריאל הורוביץ, ״קולות רחוקים״. השיר מתאר את המפגש עם הקולות בעיתון ״לה ליברטה״ והרצון ללמוד, להאזין וליצור בעקבותיהם: ״פנינים שהמתינו במעמקים / צדפות נפתחות – קולות רחוקים / זוהרם שנשמר מאיר אפלה / שאני עד היום נכשל בגללה.״

קולות רחוקים. לחן וביצוע: אוריין שוקרון, מילים: אריאל הורוביץ

החלק העיוני

חלקו העיוני של הערב עסק ברלוונטיות של פולמוס ״לה ליברטה״ לתרבות היהודית הישראלית בימינו. עיתונאית ״ידיעות אחרונות״ חן ארצי סרור דנה בחשיבות העיסוק בדיוני תרבות יהודית שהתקיימו בארצות האסלאם, כהשלמה קריטית לשיח שבדרך כלל נסוב על דיונים שהתרחשו באירופה. ״בשנים האחרונות אנו שבים אל האוצרות ואל הזהות של יהודי ארצות האסלאם, אבל לצערי זו תנועה מוגבלת. אוהבים את התרבות של יהודי ארצות האסלאם תחת קטגוריה מובחנת משל עצמה, וגם אז – בתנאי שלא תערער על הסדר הקיים, לא תבלבל את הצרכן ולא תעלה בו סימני שאלה. הטקסטים שפורסמו ב'לה ליברטה' שוברים שוב ושוב את הסטיגמה. נהון, לוסיוס ולוי גדלו במרוקו כיהודים, למדו ברשת בתי הספר הצרפתית־יהודית של כי"ח ונדדו בעולם. כל אחד מהם היה בן עמו ומורשתו, יהודי־מרוקאי בזהותו ובתרבותו, אך גם התחכך מקרוב בפילוסופיה ובתרבות המערבית. מפגש הזהויות המרהיב הזה לא נוצר במעבדה אלא מתוקף החיים עצמם. וכמו ערבוב של צבעי מים, כל תוצר תרבותי שיצא תחת ידם טובל במעיינות עמוקים ועשירים״.

חן ארצי סרור: האוצר מתחת לגשר 

העורך המוזיקלי סער גמזו תיאר בקצרה את תוכן הרעיונות והדיונים שהעלו שאר חברי הקבוצה ותיאר את החשיבות של המגוון והמחלוקת שנוצרו בקבוצה. כשם שבין כותבי המאמרים המקוריים ב״לה ליברטה״, התקיימה מחלוקת נחרצת על אופי התרבות היהודית, אולם תוך הקשבה עמוקה זה לזה, כך מבטא המגוון של מאמרי הדעה באסופה תקווה למחלוקת מצמיחה בין בעלי דעות שונות בחברה הישראלית היום: ״בזכות הגיוון האנושי של קבוצת הכותבים, שמתבטא באסופה הזאת, אפשר לקבל זוגות חדשים של משקפיים להביט דרכם על הדברים – יהיו אלה משקפיים מגדריים, חינוכיים, מסורתיים, אוניברסליסטיים, ציוניים או פוסט-ציוניים. כל זווית כזו מאירה צד שונה בטקסט, מציגה קולות שנעדרים ממנו, חושפת עוד רובד של סוגיות יסוד או מהווה נקודת התייחסות חדשה לבחון דרכה את הכתוב, מאפשרת לקורא להרכיב לרגע משקפיים אחרים ולראות דרכם עולם רחב ומרובד יותר״.

חברות סגל התוכנית, רות קלדרון, סופרת ומייסדת ״עלמא: בית לתרבות עברית״, ויעל הס, מנהלת מכון מנדל למנהיגות, דנו בתרומה של האסופה לשיח הישראלי אודות תרבות יהודית. "זה בהתחלה הלך ונפתח, קמעה קמעה, כמו איילת השחר, וזה אפשר תגובת אדוות שכזו, מחלוקת שמעוררת שיחה" תיארה רות קלדרון את הדיונים בקבוצה. את הדברים סיכמה יעל הס: "לשם כך התכנסנו, לעצב אקלים של כבוד הדדי ותנאים לקיומו, נכונות להקשבה ולמידה מהאחר ומעצמי בצד ההכרה באחריות משותפת לעיצובם של חיים, חברה ותרבות יהודית ישראלית שיהיו לנו לבנינו ולבנותינו. זה הווקטור, ולשם הדבר הזה הולך, ואם זה עוזר במעט – אז דיינו."

החלק האמנותי

את החלק האמנותי של האירוע פתחה נטע אלקיים, בשירה "אה יא ללה" AH-YA-LALA. אלקיים חיברה את השיר בהשראת הקלטות של שירת נשים מדרום מרוקו שהוקלטו במחנה העולים ארנס במרסיי שבצרפת. בשיר זה, כמו ברבים משיריה, מבקשת אלקיים להמשיך את עבודת החידוש והמסורת – השאלה מן העבר תוך חיבור יצירה חדשה בת זממנו.

פורת סלומון, אמן‚ מייסד ומנהל "פרדס" – בית הספר הגבוה לאמנות, תיאר את הרקע ליצירת האמנות שלו ״מימונה״ המופיעה באסופה. ״הציור שלי הוא מחווה לציורו של הצייר שמעון פינטו. אצל פינטו, המימונה היא נכס תרבותי וזהותי מרכזי. הסביבה היא ביתית, שופעת צבעוניות חמימה ומזמינה… על קירות הבית מאחור גלריית דיוקנאות נסתרים, כמו אורחים דוממים שיש לפענח את סודם, לשבת ולהקשיב לסיפוריהם. הגרסה שלי מבקשת לחפש בדימוי הזה סוד זר, שהמפתח אליו איננו בידי – אבל הקול שהוא מעיר בי הוא זיכרון מעידן קדום. בתוך שפע החגיגה החומרית - לזקק בשורה רוחנית נסתרת״.

ומדימוי ויזואלי – למחול מונפש. ענבל גזית, עורכת תחום התרבות בגלי צה״ל, הקריאה קטע מסיפורה של אורלי פורטל, סבתא עיישה. "בכיכר במארקש לא יכולתי להסיר את עיניי מהנשים הברבריות… רקדתי איתן, כאילו עשיתי זאת מאז ומעולם, טקס חניכה של ממש! עד שנזכרתי והתעוררה בי האישה הפראית. צלילים של בשר וירכיים, ידע קדום ששוכן באגני הצנום. ברגע אחד הפכתי לחבית אנרגיה ענקית, מלאה ביין עתיק שהבשיל במרתפי החשוך. השתכרתי עד כלות, עד דלא ידעה. אך ידעתי את נפשי, צללתי עמוק לתוך משתה שהפך את חיי."

אורלי פורטל היא כוריאוגרפית ורקדנית, ועל רקע קריאתה של ענבל גזית מבצעת קטע מתוך המופע ״פולחן האביב של פאריד אל אטרש״.

את האירוע חתם הרב מישאל ציון, מנהל תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, בדברים על הרגע התרבותי שבו נמצאת התרבות היהודית בישראל: ״בעשור השמיני של מדינת ישראל, מנוע התרבות התוסס ביותר הוא זה שפורץ מבין ידיהם של דור שלישי של ישראליות, דור של נכדים שגדלו בבתים של מהגרים שהיו עסוקים רוב ימיהם בלנסות להפוך לישראלים, ולחפש את דרכם במקום שעוד לא הרגיש לגמרי כמו בית. אבל הנכדים שלהם, בטוחים בישראליותם, מבקשים להעשיר, והם חוזרים לאוצרות שהובאו במזוודות מארצות רחוקות, מצרפים אותם לכל מה שבנינו כאן – ודרכם אורגים תרבות יהודית עשירה ומגוונת, עמוקה ומחברת יותר. וזה קורה במוזיקה ובספרות, באוכל ובאופנה, בבית המדרש ובתרבות הרחוב, בבתי הכנסת ובגלריות, בארכיונים ובשווקים. והדבר לא נעשה מתוך נוסטלגיה, ולא מתוך קיטש. להפך – זו תרבות נשכנית ועכשווית, כה ישראלית וכה אוניברסלית, שבונה קומה ועוד קומה מתוך שלל התרבויות שמהן אנו יונקים, דווקא במקום הזה״.

על האסופה 

"החרות לבחור": שיח תרבות יהודית בין טנג׳יר 1916 לירושלים 2020, בעריכת ד״ר דוד גדג'.

המשתתפים באסופה:  עמיתי תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור ג׳: ליאור אלפנט, נטע אלקיים, עדי ארבל, חן ארצי סרור, עינבר בלוזר שלם, עומר בן רובי, ענבל גזית, סער גמזו, ליאור גריידי, יונתן דובוב, אריאל הורוביץ, אביגיל היילברון, יאיר הראל, קארן וייס, עינת לוי, אלכסנדרה מנדלבום, פורת סלומון, אורלי פורטל, מיכל פרומן, אוריין שוקרון, מור שמעוני.  

כמו כן השתתפו פרופ׳ דוד בנון ופרופ׳ זהר שביט (מרצים אורחים בתוכנית), וכן חברי סגל התוכנית: ד״ר דוד גדג׳, הלה סמו, ד״ר ג׳רמי פוגל, מלכה פיוטרקובסקי, ד״ר רות קלדרון, ד״ר ניצה רסקין, מנהל התוכנית מישאל ציון ומנהלת מכון מנדל למנהיגות יעל הס.

עיצוב האסופה: סטודיו גרוטסקה

 להורדת מהדורה דיגיטלית של האסופה לחצו כאן >>